יום שני, 10 ביוני 2019

שדה קד קידה



שדות החיטה שממתינים בתחילת הקייץ לקציר, מזכירים לי שיר יפני עתיק. שיר הָייקוּ קצרצר וידוע ביפן, שעבורי, הוא שיעור שמסתתר בכל שיעור אייקידו שלנו.

המורה שלנו - שִׁימָמוֹטוֹ סֶנְסֶיי סיפר פעם בהתרגשות על השיר ועל שיבולי האורז. הוא תיאר, כיצד ביפן שדות האורז צומחים גבוה ובריא, עד שהשיבולים צפופות וזקופות, ובראשיהן גרגרי אורז שמחכים לקציר. אבל! אם נקצור את השדה כשהשיבולים זקופות, האורז לא יהיה טעים ולא מזין. נדרשת סבלנות, והמתנה למשך עוד זמן מה, עד שיבשילו לגמרי, ואז, כובד משקל גרגרי האורז שבשיבולים, יגרום להן לכפוף את ראשיהן, כאילו כל השדה קד קידה.
או אז, הגיע הזמן לקצור וליהנות ממלוא ערכיו וטעמו של האורז.

כך גם אנו, ככל שנתפתח ונלמד, נגלה ענווה, וככל שנתאמן, נסגל לעצמנו את ההרגל - בהתאם למצב, להכיר תודה, להתנצל, להקשיב בשקט ובכל הלב, ולהביע את הערכתו לזולת.
בְּשֵׁלוּת האדם היא כשיבולת האורז הענווה.

השיר – במסורת שירת ההָייקוּ, הוא בן שבע-עשרה הברות, והוא מחולק לשלושה חלקים בני חמש, שבע וחמש הברות. תירגמתי אותו תוך שמירה על מבנה זה.

תרגום לעברית:
כְּכָל שֶׁתַּבְשִׁיל
אֶת רֹאשָׁהּ תַּרְכִּין מַטָּה
שִׁבֹּלֶת אוֹרֵז

המקור היפני:

מִינוֹרוּ הוֹדוֹ
קוֹבֶּה אוֹ טָרֶרוּ
אִינָהוֹ קָאנָה

実るほど頭を垂れる稲穂かな

יום ראשון, 9 ביוני 2019

התלמיד עולה על רבו




שמח לתרגם כאן פתגם יפני חכם ויפה שמצאתי היום לגמרי במקרה:
הַכָּחֹל הַמּוּפָק מִצֶּמַח הָאִינְדִּיגוֹ כֵּהֶה מֵהָאִינְדִּיגוֹ
青は藍より出でて藍より青し
あおはあいよりいでてあいよりあおし

התלמיד עולה על רבו.


לפני כעשרים שנה, בנסיעה עם המורה הראשון שלי - קוֹיָאמָה סֶנְסֶיי ברכבת בין פרוורי העיר קיוטו, הוא דיבר על מלאכת ההדרכה. הוא הסביר, שבהוראת אייקידו ובכל אמנות שהיא, השאיפה היא שהתלמידים שלי יעלו עלי ביכולותיהם. בחודשים האחרונים אני נזכר בשיחה הזו, כשאני נוכח לעיתים קרובות כיצד בקשתו זו ממש מתגשמת לנגד עיני. עוד ועוד תלמידים מסגלים לעצמם אייקידו כל כך חכם ויפה, ויכולות הדרכה שמרחיבות את ליבי מרוב נחת.

הכחול המיוחד היפני מופק מצמח האינדיגו בתהליך טבעי, והוא משמש לרוב לצביעת בד. הגוון המתקבל ממנו הוא כחול עמוק וייחודי - גוון אהוב מאוד ביפן. לפני מאות שנים, היפנים גילו שלצמח האינדיגו ולצבע המופק ממנו יש סגולות מרפא, ולכן, סמוראים נהגו ללבוש מתחת לשריון, בגדים הצבועים באינדיגו כדי שיוכלו להחלים מפציעות ומחתכים. עד היום באמנויות לחימה יפנוית רבות בגדי האימון צבועים בצבע האינדיגו הטבעי.

יום שבת, 16 במרץ 2019

וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר

לפני מספר שנים, נכתב בעיתונים אודות תגלית נדירה ביותר - פעמון זהב קטנטן ועתיק בן אלפיים שנה, שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים. בירושלים בעת העתיקה, היה נהוג לתפור פעמונים לבגדי אנשים רמי מעלה. כך, כאשר הלכו ברחוב, שמעו כולם את צלילי הפעמונים, ויכלו להתייחס בהתאם אל המכובד שחלף על פניהם.


״וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר״ שמות לט כה
מקור התמונה בקישור

בעודני קורא את הכתבה, עלה בי געגוע לצלילי הפעמון של פוּגִ׳יטָה מָאסָאטָאקֶה סֶנְסֶיי, המורה הנהדר שליווה את הדוג׳ו שלנו למשך מספר שנים עד שהלך לעולמו. זכור לי במיוחד סמינר שלו בצפון הולנד באי אָמֶלָנד, כאשר ישבתי ביחד עם כמאה וחמישים איש בשורות ישרות על מזרני הטָטָאמִי, בהמתנה שקטה ובציפייה דרוכה.

הצליל הראשון שתמיד שמענו, הגיע ממרחק. היה זה צלצול פעמון קטן שהיה מחובר לקלמר שלו. פוּגִ׳יטָה סנסיי אהב להכיר את המתאמנים בשמם, ולכן, בקלמר שלו, היה טוש מיוחד לכתיבה על בד. הוא נהג לשלוף את הטוש הזה בשיעור הראשון של כל סדנה בכל מקום בו לימד בעולם (למעלה מחמישים מדינות), לשאול כל תלמיד ותלמיד לשמו, ולכתוב את השם ביפנית על החלק העליון של השרוול השמאלי. "התלמידים בשיעור הם אורחים שלי, וחשוב לי לדעת מה הוא שמו של כל אורח ואורח..."


פוג׳יטה סנסיי מצייר על צווארון בגד האימונים של
קזוקי את סמלי האייקידו - משולש, עיגול ומרובע.
אוגוסט 2006

ביפן מצטלצלים פעמונים מילקוטי בית ספר של ילדים, ממחזיקי מפתחות, קמעות שנקנו במקדש, ועוד. על פי האמונה היפנית צלילי פעמון מושכים את תשומת ליבם של האלים הטובים, מעניקים לעונדים אותם מזל טוב ובריאות, ושומרים מפני מכשולי דרך וחיים.





יום רביעי, 13 במרץ 2019

מִיטוֹרִי גֶייקוֹ 見取り稽古

שמחתי הבוקר לקבל תמונה מאחת התלמידות בדוג׳ו שלנו. התמונה צולמה אתמול בערב לקראת סיום השיעור, בזמן תרגיל נשימה ודמיון שנועד להרפיה וריפוי הגוף והנפש. לצערי, בעקבות פציעה, למשך תקופת מה היא לא יכולה להתאמן, אבל בכל זאת שמחתי, כי גם בלי להתאמן, היא השתתפה בשיעור. ביפנית, צפיה בשיעור נקראת מִיטוֹרִי גֶייקוֹ 見取り稽古.

קוֹיָמָה סֶנְסֶיי היה המורה הראשון שלי לאייקידו. הוא ליווה אותי במשך עשור וחצי, ונהג מפעם לפעם לדבר בשבח המִיטוֹרִי גֶייקוֹ. הוא ביקש שנגיע אל הדוֹג׳וֹ בתדירות קבועה, גם אם אי אפשר להתאמן; בשל פציעה, החלמה ממחלה או כל קושי אחר. צפיה מעמיקה ושקטה בעוסקות ובעוסקים באמנות, מעניקה לנו לעיתים תובנות ונקודת מבט אחרת על הלימוד.

בדוֹג׳וֹ שלנו יש כמה אנשים שתמיד מקפידים להגיע ולצפות בשיעורים כשהם לא יכולים להתאמן. אחד מהם אפילו נוהג לכתוב דברים במחברת שלו בזמן השיעור. יש שמספרים שההגעה אל הדוג׳ו מעניקה להם תחושה טובה ועוזרת להם להחלים.

תודה רבה על התמונה, ואיחולי החלמה וחזרה מהירה לאימונים.

התרגום המילולי של המושג מִיטוֹרִי גֶייקוֹ תמיד נראה לי מעניין בפני עצמו:
מִי 見 ראיה
טוֹרִי 取り לקיחה
גֶייקוֹ (קֶייקוֹ) 稽古 אימון באמנות





לראות



石の上にも三年
שלוש שנים על סלע

יום שלישי, 12 במרץ 2019

הלכות כפות רגליים בחדר בשירותים בדוג׳ו

הרשומה הקודמת כאן עסקה בשלט מאיר עיניים (או רגליים) שמוצאים לעיתים במקדשים ביפן. אמש, בשיעור בדוג׳ו של שיממוטו סנסיי כאן ביפן, שמתי לב פתאום שבכניסה יש את השלט הזה. לפחות עשר שנים אני מתאמן כאן ורק אתמול שמתי לב לשלט. הנה הוא:





ואם כבר יש רשומה שמדברת על תשומת לב למה שנמצא לרגלינו, חשוב להתייחס לנושא נוסף, קשור, וקצת רגיש. קיבלתי לאחרונה מסר חשוב מאחד מחברי הדוג׳ו שלנו ברחובות:

״זאב שלום, מקווה שיש יום יפה באוסקה? רציתי לבקש בקשה קטנה במסגרת ההודעות שלך לדוג׳ו. שמתי לב בשיעור האחרון (של ערן סנסיי, אימון נהדר כמובן) שמתאמנים מסוימים נכנסים ויוצאים מתאי השירותים יחפים וחוזרים יחפים לדרוך כך על משטח המזרנים עליו אנחנו מתאמנים. חשבתי שתמונה של קבקבים מונחים בשירותים בשׁוֹסֶנְגִ׳י או בכל מקום אחר יחד עם הסבר ממך על משמעות המנהג היפני הנפלא הזה יכול להועיל להגביר תודעה אצלנו בדוג׳ו. תודה רבה!״

עד כאן המסר, כמובן באישור הכותב.
האמת היא, שאנחנו לא עד כדי כך ״היסטריים״ ואין צורך ליצור מרחב סטרילי, אבל בדוג׳ו בו אנחנו מתאמנים יחפים, נעילת נעליים או כל כסות לרגל כשהולכים לחדרי השירותים, זה א׳-ב׳ של הגיינה.
חשוב לי שנקפיד על זה, כדי שתוכל להתקיים אצלנו מסגרת לימוד נעימה ובריאה.

ביפן, הנעליים נשארות בכניסה ליד הדלת, ובבית מתהלכים ברגליים יחפות או בנעלי בית שמשמשות אך ורק בבית. בחדר השירותים ביפן, יש כפכפים שמשמשים לשירותים. גם בדוג׳ו של שיממוטו סנסיי.

אצלנו בדוג׳ו שפועל באולם ספורט של בית ספר, המלתחה והשירותים, עם כל הרצון הטוב והמאמץ, לא מקבלים ממש פרס ראשון בנקיון. לכן, חשוב לי כל־כך לבקש שכשהולכים לשם, שננעל משהו על כפות הרגליים שלנו.

אז... בתיק של האייקידו חשוב שיהיו שלושה דברים:
א. בגד האימונים
ב. מגבת לזיעה
ג. כפכפים/נעלי אצבע

תודה על תשומת הלב, ותודה רבה על המסר שקיבלתי כמו גם על הרשות לפרסמו כאן.

את התמונות הבאות, צילמתי אתמול בקיוטו, אני שמח לצרפן לרשומה זו.







יום חמישי, 7 במרץ 2019

קְיָאקָה שׁוֹקוֹ 脚下照顧 "האר את רגליך"




דוֹגֶן, חכם יפני שחי לפני כשמונה מאות שנה אמר: "האר את כפות רגליך". כשביקרתי באֵיהֵיגִ'י - מנזר הזן החשוב ביותר ביפן, ראיתי לוח עץ שעליו היה חרוט הביטוי. משמעות קְיָאקָה שׁוֹקוֹ, היא שחשוב לפתח מוּדָעוּת מלאה ורחבה, ללימוד, לפעולותנו ולמתרחש סביבנו.

לצד תירגול שקט והבנה אינטואיטיבית עצמאית של האמנות, קיים באייקידו גם עולם שלם של מנהגים, מושגים ורעיונות. הבנתם, יכולה לסייע בהגשמה ובהפקת המיטב מתהליך הלימוד. לכן, לפי ראיית העולם שלי והדרך בה אני מלמד אייקידו, חשוב לשאול שאלות ולהתייחס אל האייקידו כאל אימון וגם כאל לימוד של ממש. הבנת משמעות המושגים והדברים הנגלים לעיניך כבר מהשיעורים הראשונים, תאפשר לך ליהנות מהמשמעויות החבויות ומחכמת העבר השזורה בכל שלבי הלימוד באייקידו.

דוגמה מעשית לקְיָאקָה שׁוֹקוֹ, אפשר לראות כבר כשנכנסים אל הדוֹג׳וֹ. קרוב לוודאי שהבחנת, כי לאורך משטח האימונים מונחות באופן מסודר הנעליים שלנו. האימון נעשה ברגליים יחפות, ובתרבות היפנית נהוג להניח את הנעליים באופן מסודר, בהנחה שבנוסף למראה מסודר ואסתטי, יישור הנעלים מיישר גם את התודעה ומאפשר לנו להתחיל את האימון ברוח נכונה. התחלה טובה יכולה לתרום להמשך מוצלח.


איור של תרנגול שמסתכל (כהרגלו) למטה ומלקט אוכל על הארץ.
לצידו כתובות המילים קְיָאקָה שׁוֹקוֹ 脚下照顧

יום שלישי, 27 בנובמבר 2018

פרחי השקט

ביפנית נהוג לומר: מילים שלא נאמרות הן פרחים.
言わぬが花


המזגנים שקיררו את הדוג׳ו שלנו בקיץ ובימי הסתיו החמימים, כבויים סוף־סוף. השיעור שקט, ואפשר להסביר בשקט ולשים לב לקולות ולצלילים בזמן התירגול. אתמול התאמנו על מפגש שקט של הידיים ועל הדרך האייקידואית הרכה להתמודד מול כח. ממש האזנו להבדל בין צליל הידיים המתנגשות לבין היד שמחליקה ברכּוּת אל מול מכשול קשה. צליל חשוב נוסף הוא איוושת החלקת כף הרגל על מזרני הטטאמי. הצעדים באייקידו נעשים תוך החלקה וצעידה רכה.


תלמידים חדשים מקבלים הדרכה מילולית, אך לאחר חודשים ספורים, התירגול הופך להיות שקט לגמרי. אם בכל זאת חייבים לומר משהו בזמן השיעור, נהוג שרק בן הזוג יוכל לשמוע מה אמרו לו. ההרגל הזה ממשיך גם לזמן ההפסקה. בדוג׳ו נהוג לדבר בשקט כדי שנוכל להתרכז בלימוד ולא להפוך את מרחב האייקידו שלנו למקום רועש.

מהר מאוד, כדאי להפסיק לתמלל את האייקידו, ולפתח קשב תנועתי שמאפשר ללגוף ללמוד, לטעות, לתהות ולגלות. לכן אני מעודד את המתאמנים הוותיקים אצלנו להבין את משמעות הפתגם ״המילים שלא נאמרות הן פרחים״.

השקט בדוג׳ו מאפשר גם לשים לב להרגלים שלנו. למשל, יש מתאמנים שנוהגים להניח את הסנדלים או הנעליים שלהם בשקט על הארץ, ויש שמשליכים אותם מגבוה בהשמיעם קול חבטה מהדהד. אנחנו לומדים להתארגן לקראת השיעור בשקט, בזריזות, בנקיון ובסדר.

הדוג׳ו הוא מקום שקט. הטלפונים הניידים מכובים, השיח חרישי, התנועות האייקידואיות מתמזגות בהרמוניה, ואצלנו במיוחד, מנסים שגם הנפילות והגילגולים יהיו שקטים ככל האפשר.

בלב ליבו של השקט, מתגלים דברים נפלאים.

חוֹשֵׂ֣ךְ אֲ֭מָרָיו יוֹדֵ֣עַ דָּ֑עַת
 יְקַר־ר֗֝וּחַ אִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה
     משלי יז כז
פרחים בציור של גוסטב קלימט