יום שלישי, 3 בספטמבר 2019

חומה



כאשר לומדים אייקידו, וכל אמנות גדולה שהיא, נתקלים מפעם לפעם בקשיים. לעיתים הקושי הוא כה גדול, עד שהוא נראה גבוה כחומה בלתי־עֲבִירָה - שלא מאפשרת לנו לראות את שמחכה לנו מעברה השני - חומה שמסתירה את עתידנו באייקידו. העיניים היחידות שיכולות לראות דרכה הן עיני האמון, אבל לעיתים, האמון בעצמנו, באמנות ובמורה שלנו אובד, וכל שניתן לראות, הוא את החומה ואת היאוש שלנו.

בתקופה כזו, עומדים לרשותנו שני כלי טיפוס - התמדה והתגברות. ביד אחת יש לאחוז בחֹזקה בקרדום ההתמדה וביד השניה בחבל ההתגברות, וכך אט־אט אפשר לעלות במעלה החומה. בכל שנות הלימוד שלי, כל אלה שטיפסו ועברו את המכשול, גילו שהוא לא משוכה על ישורת. המכשולים באמנות הם טראסה, ובסיום הטיפוס עליה מגיעים למישור גבוה יותר, ולמקום מתקדם יותר באמנות ובמסע הפנימי להתפתחות ולהגשמה.

פרח הלוטוס עולה ופורח היישר מתוך המים הבוציים והעכורים.

בהצלחה,

זאב

יום ראשון, 4 באוגוסט 2019

הדרך שלי הדרך שלך




כשחייתי ביפן, היתה לי קבוצת ילדים - ארבע בנות ושני בנים. לימדתי אותם אנגלית פעם בשבוע בכל פעם בבית של אחד מהם. תמיד שמחנו כל כך להיות ביחד, ובזכותם בעצם למדתי להכיר שירי ילדים רבים באנגלית. נפגשנו למשך חמש שנים מכיתה אל״ף עד כיתה ה׳. כמה אני מתגעגע אליהם. מכיוון שהשיעורים נערכו בבתים שלהם, הכרתי גם את המשפחות, חגגנו חגים, יצאנו לטיולים ואספנו חוויות משותפות רבות.

באחד הימים, כשרכבתי לי יום אחד באופניים בדרכי לשיעור שלהם האזנתי לשיר אותו התכוונתי ללמד. זה שיר ילדים, שכל ילד דובר אנגלית מכיר. זימזמתי לעצמי את המילים ברוח הסתיו הנעימה ולמדתי אותו בעל פה.

Row, row, row your boat
Gently down the stream
Merrily merrily merrily merrily
Life is but a dream



השיר הזה מצא אותי ממש לקראת קבלת חגורה שחורה באייקידו, כשהתחלתי להבין כיצד אני באמת אוהב להתאמן וכיצד אני חושב שיתאים לי ללמד בעתיד. בעודי מאזין לשיר, מצאתי אותו פתאום כל כך מתאים לאייקידו שאני מחפש:

חֲתֹר חֲתֹר חֲתֹר חֲתֹר בְּסִירָה שֶׁלְּךָ
בַּעֲדִינוּת בְּמוֹרַד הַזֶּרֶם
בְּשִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה
הַחַיִּים הֵם אַךְ חֲלוֹם



וכך השיר התחבר לי לאייקידו

חתור בסירה שלך
חתור בסירה שלך, חתור בעצמך, חתור ביחד.
מצא את האייקידו שלך, התאמן עליו.
אל תנסה להיות המורה של כל מי שאתה מתאמן איתו.
אל תכפה את האייקידו שלך על הפרטנר שלך.


בעדינות
חתור, אך ברגש, וללא כוח מיותר.
לא באדישות אלא בשלווה ובאמון.
התאמן והתקדם בקצב שלך. באייקידו של רגש וללא כוחניות.


במורד הזרם
משמצאת את הדרך, צעד בה ולא נגדה. משמצאת את הזרם שלך, זרום איתו, אך אל תיפול לעצלות - אל תשכח להמשיך לחתור.
חתור בעדינות בזרם שלך, בסירה שלך. ללא התערבות בסירות של אחרים.
הבן את משמעות שלוות היצירה וההתפתחות בקצב שתואם את התקופה.

בשמחה
חפש אחד השמחה שבלימוד ובאימון - השמחה שבהתפתחות, שמחת החיים והאור.

החיים הם אך חלום
החיים חולפים כהרף עין כחלום. חיה את חייך בשאיפה לטוּב ולאושר, ובשאיפה לטיפוח אהבה, שלום ובריאות.
הבנה וקבלה של החיים ושל הטבעי - חיים ומוות, הצלחה וכשלון, קבלת השונה.

יום ראשון, 21 ביולי 2019

הגוזלים נעשים עצמאיים

ביפן, כל אחת מארבע עונות השנה זוכה למלוא ההתייסות. לכל עונה פרחים יחודיים, מנהגים, טקסים בודהיסטיים ושינטוֹאִיסְטִיים, מאכלים, משקאות יחודיים לעונה, לבוש מסורתי עם מוטיבים תואמים, ועוד ועוד.

ארבע העונות מחולקות לשבעים ושתים תת־עונות, וממש עכשיו, הימים שבין ה 17 ל 22 ביולי נקראים ״גוזלי הנץ לומדים לעוף.״


photo origin: link


גוזלי הנץ שבוקעים בחודש מאי ויוני מקדישים כעת את מיטב זמנם לאימוני תעופה וציד.

הדוג׳ו, וכל מקום בו לומדים אמנות, צריך להיות למרחב לימוד בו יש עידוד ללימוד קפדני, שינון וחיקוי, אך גם מחשבה עצמאית, ובהמשך שחרור. כל הטכניקות שאנחנו מתאמנים עליהן, מקורן באמנויות הלחימה של יפן, ובייחוד בגישת ההגנה ההדדית. לפי גישה זו, אני לומד שלא להיפגע, ובד בבד ככל האפשר שלא לפגוע. כל נושא ונושא מורכב מעקרונות מאתגרים שהגוף מבין  בזכות אימונים רבים,  ובהתאם לגישת הלימוד, חכמת הגוף יכולה לבוא לידי ביטוי גם בחכמת היום־יום.

הדרך בה המורה והתלמידים הוותיקים מעודדים את התלמידים להשתפר, לטפח מחשבה וגישה עצמאית וייחודית, משוחחת יפה עם דימוי גוזלי העיט.

בספר דברים - פרק ל״ב, יש פסוק שבו כמטאפורה ליציאת מצרים, מספור על הנשר שליבו רחום, והוא נושא את גוזליו על גבו.
״כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ.״

לנשרים אין גוזלים, אלא גוזל בודד, ונשיאת גוזלים על האברה נהוגה בעיקר בקרב עופות המים, אבל עדין, הדוגמה יפה והיא במשך מאות שנים משמשת נושא לימוד במסורת היהודית.

הַגְּרָ"א מרחיב וכותב כה יפה על הפסוק:
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. דרך הנשר כשרוצה להוליך בניו ממקום למקום. כשמוצאם ישנים מקשקש בכנפיו להעירם שיקיצו משנתם. ואח״כ נכנס לתוך הקן. ומרחף בכנפיו עליהם. נוגע ואינו נוגע שלא יכביד עליהם. וכשרוצה ליקח אותם בתחילה פורש כנפיו הם נוצות כנפיו וכאשר ירצה להובילם למקום רחוק אז נושא אותם על אברתו שלא יפלו מהנוצות ארצה.

קיץ נעים,

זאב

יום שישי, 28 ביוני 2019

הפאלטה של ואן גוך והאייקידו



פָּאלֶטָת הציור של וינסנט ואן גוך, מוצגת כאן באמסטרדם. מאחוריה, על קיר שלם, ציור מוגדל ונהדר – פורטרט עצמי, שממנו מביטות עיני הצייר. בסמוך לחור שבפאלטה, העץ קיבל גוון אחר, מהחום והזיעה של כף היד.

טביעות המכחול בולטות ונראות טריות, כאילו הפאלטה הונחה להפסקה קצרה, ועוד מעט שוב יתערבבו ויימרחו עליה צבעים. הפאלטה, היא כַּן השיגור, מחנה היציאה, המקום ממנו היד עולה, עושה באוויר את דרכה - את המרחק הנחוץ שבינה לבין בד הקנבס המתוח.

המכחול נע בין הפאלטה, חלל־הביניים והקנבס.

לפעמים, אני חושב על הפאלטה שלנו באייקידו. מהו המקום בו מתמזגים העקרונות וההשראה? הרגע הקצר שבין סיום טכניקה לבין תחילתה של טכניקה נוספת, הוא הֶרֶף־עַיִן
בו לעיתים עולות תובנות, בו מתגבשת מסקנה או לקח.

על השיפור המתמיד, הקשיים ואתגרי האמן, כתב ואן גוך לאחיו תֶיאוֹ: ״כשאנחנו עובדים על משימה קשה, ושואפים לדבר טוב, אנחנו לוחמים בקרב צודק, שפירותיו הישירים שומרים על מרחק בינינו לבין הרע. ככל שמתקדמים בחיים, הדבר נעשה יותר ויותר קשה. אך כשנלחמים בקשיים, כוחו הפנימי ביותר של הלב מתפתח.״



יום שני, 10 ביוני 2019

שדה קד קידה



שדות החיטה שממתינים בתחילת הקייץ לקציר, מזכירים לי שיר יפני עתיק. שיר הָייקוּ קצרצר וידוע ביפן, שעבורי, הוא שיעור שמסתתר בכל שיעור אייקידו שלנו.

המורה שלנו - שִׁימָמוֹטוֹ סֶנְסֶיי סיפר פעם בהתרגשות על השיר ועל שיבולי האורז. הוא תיאר, כיצד ביפן שדות האורז צומחים גבוה ובריא, עד שהשיבולים צפופות וזקופות, ובראשיהן גרגרי אורז שמחכים לקציר. אבל! אם נקצור את השדה כשהשיבולים זקופות, האורז לא יהיה טעים ולא מזין. נדרשת סבלנות, והמתנה למשך עוד זמן מה, עד שיבשילו לגמרי, ואז, כובד משקל גרגרי האורז שבשיבולים, יגרום להן לכפוף את ראשיהן, כאילו כל השדה קד קידה.
או אז, הגיע הזמן לקצור וליהנות ממלוא ערכיו וטעמו של האורז.

כך גם אנו, ככל שנתפתח ונלמד, נגלה ענווה, וככל שנתאמן, נסגל לעצמנו את ההרגל - בהתאם למצב, להכיר תודה, להתנצל, להקשיב בשקט ובכל הלב, ולהביע את הערכתו לזולת.
בְּשֵׁלוּת האדם היא כשיבולת האורז הענווה.

השיר – במסורת שירת ההָייקוּ, הוא בן שבע-עשרה הברות, והוא מחולק לשלושה חלקים בני חמש, שבע וחמש הברות. תירגמתי אותו תוך שמירה על מבנה זה.

תרגום לעברית:
כְּכָל שֶׁתַּבְשִׁיל
אֶת רֹאשָׁהּ תַּרְכִּין מַטָּה
שִׁבֹּלֶת אוֹרֵז

המקור היפני:

מִינוֹרוּ הוֹדוֹ
קוֹבֶּה אוֹ טָרֶרוּ
אִינָהוֹ קָאנָה

実るほど頭を垂れる稲穂かな

יום ראשון, 9 ביוני 2019

התלמיד עולה על רבו




שמח לתרגם כאן פתגם יפני חכם ויפה שמצאתי היום לגמרי במקרה:
הַכָּחֹל הַמּוּפָק מִצֶּמַח הָאִינְדִּיגוֹ כֵּהֶה מֵהָאִינְדִּיגוֹ
青は藍より出でて藍より青し
あおはあいよりいでてあいよりあおし

התלמיד עולה על רבו.


לפני כעשרים שנה, בנסיעה עם המורה הראשון שלי - קוֹיָאמָה סֶנְסֶיי ברכבת בין פרוורי העיר קיוטו, הוא דיבר על מלאכת ההדרכה. הוא הסביר, שבהוראת אייקידו ובכל אמנות שהיא, השאיפה היא שהתלמידים שלי יעלו עלי ביכולותיהם. בחודשים האחרונים אני נזכר בשיחה הזו, כשאני נוכח לעיתים קרובות כיצד בקשתו זו ממש מתגשמת לנגד עיני. עוד ועוד תלמידים מסגלים לעצמם אייקידו כל כך חכם ויפה, ויכולות הדרכה שמרחיבות את ליבי מרוב נחת.

הכחול המיוחד היפני מופק מצמח האינדיגו בתהליך טבעי, והוא משמש לרוב לצביעת בד. הגוון המתקבל ממנו הוא כחול עמוק וייחודי - גוון אהוב מאוד ביפן. לפני מאות שנים, היפנים גילו שלצמח האינדיגו ולצבע המופק ממנו יש סגולות מרפא, ולכן, סמוראים נהגו ללבוש מתחת לשריון, בגדים הצבועים באינדיגו כדי שיוכלו להחלים מפציעות ומחתכים. עד היום באמנויות לחימה יפנוית רבות בגדי האימון צבועים בצבע האינדיגו הטבעי.

יום שבת, 16 במרץ 2019

וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר

לפני מספר שנים, נכתב בעיתונים אודות תגלית נדירה ביותר - פעמון זהב קטנטן ועתיק בן אלפיים שנה, שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים. בירושלים בעת העתיקה, היה נהוג לתפור פעמונים לבגדי אנשים רמי מעלה. כך, כאשר הלכו ברחוב, שמעו כולם את צלילי הפעמונים, ויכלו להתייחס בהתאם אל המכובד שחלף על פניהם.


״וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר״ שמות לט כה
מקור התמונה בקישור

בעודני קורא את הכתבה, עלה בי געגוע לצלילי הפעמון של פוּגִ׳יטָה מָאסָאטָאקֶה סֶנְסֶיי, המורה הנהדר שליווה את הדוג׳ו שלנו למשך מספר שנים עד שהלך לעולמו. זכור לי במיוחד סמינר שלו בצפון הולנד באי אָמֶלָנד, כאשר ישבתי ביחד עם כמאה וחמישים איש בשורות ישרות על מזרני הטָטָאמִי, בהמתנה שקטה ובציפייה דרוכה.

הצליל הראשון שתמיד שמענו, הגיע ממרחק. היה זה צלצול פעמון קטן שהיה מחובר לקלמר שלו. פוּגִ׳יטָה סנסיי אהב להכיר את המתאמנים בשמם, ולכן, בקלמר שלו, היה טוש מיוחד לכתיבה על בד. הוא נהג לשלוף את הטוש הזה בשיעור הראשון של כל סדנה בכל מקום בו לימד בעולם (למעלה מחמישים מדינות), לשאול כל תלמיד ותלמיד לשמו, ולכתוב את השם ביפנית על החלק העליון של השרוול השמאלי. "התלמידים בשיעור הם אורחים שלי, וחשוב לי לדעת מה הוא שמו של כל אורח ואורח..."


פוג׳יטה סנסיי מצייר על צווארון בגד האימונים של
קזוקי את סמלי האייקידו - משולש, עיגול ומרובע.
אוגוסט 2006

ביפן מצטלצלים פעמונים מילקוטי בית ספר של ילדים, ממחזיקי מפתחות, קמעות שנקנו במקדש, ועוד. על פי האמונה היפנית צלילי פעמון מושכים את תשומת ליבם של האלים הטובים, מעניקים לעונדים אותם מזל טוב ובריאות, ושומרים מפני מכשולי דרך וחיים.