יום שלישי, 6 בפברואר 2018

נצחון על עצמי - לדעת את עצמי

אָגָאטְסוּ - במשיחת מכחולו של מייסד האייקידו

אָגָאטְסוּ - נצחון על עצמי, הוא נושא שיעורי האייקידו שלנו השבוע. מייסד האייקידו שם בלב ליבה של אמנותו את מהות הביטוי שנהג ללמד ולכתוב לתלמידיו - מָאסָאקָטְסוּ אָגָאטְסוּ - נצחון נכון הוא נצחון על עצמך.

נצחון על עצמי הוא חלק ממהותו של הדוֹג׳וֹ. פירושו המילולי של המושג דוֹג׳וֹ, הוא המקום של הדרך - מקום בו מתאמנים בדרך. דרך שמובילה אותנו אל העמקה והתפתחות במישור אישי ופנימי, כמו גם חברתי וסביבתי. ביפן וגם מחוץ לה, מקובל לקוד קידה בכניסה אל הדוֹג׳וֹ - קידה של הדרת כבוד והבעת מחוייבות כלפי הדרך שנלמדת בו.


דע את עצמך


בקידה הַכֵּנָה שלנו בכניסה אל הדוֹג׳וֹ, חשוב להזכר בדברים להם אנו מתחייבים, ושהדוג׳ו הוא מקום בו לא רק לומדים תנועות וטכניקות, אלא מתאמנים גם על התגברות על חולשות ועורכים היכרות נאמנה עם התכונות שלנו. אפשר לומר בפשטות, שהדוג׳ו מציב בפנינו מראה ישירה וצלולה אל האופי שלנו ואל האישיות שלנו על צדדיה הדורשים עבודה עצמית ושיפור. כדאי עם זאת לזכור, ששיפור עצמי ונצחון על עצמי, יכולים להגיע רק עם מודעות עצמית. עלינו לדעת את עצמנו.

דוֹג׳וֹ הוא מקום, בו מנסים להתגבר על קשיים ועל הנטייה שלנו להצטדק, להתפנק, להתעצל ולוותר לעצמנו. האתגר שלנו, הוא לעשות מאמץ, ולעיתים לגלות ממש תעצומות נפש שמסייעות לנו לשמור על תירגול עירני ועל סבר פנים גם כאשר יש קושי, כשמעצבנים אותנו, גם כשכואב, כשפוגעים בנו, כשעייפים, רעבים, טרודים, מבולבלים, ועוד...

השהות בדוג׳ו היא ההזדמנות שלנו לבדוק את גבולות הסיבולת הגופנית והנפשית שלנו בסביבה בטוחה ומודעת לאתגרים, תחת הנחיית מורה וסיוע הוותיקים מאיתנו.

נצחון על עצמנו בזמן התירגול, הוא גם התגברות על דחפים טבעיים. דוגמאות לדחפים יש הרבה, ודוגמאות להם יכולות להיות: הנטייה להעיר, להביע שיפוטיות, לתקן, להתנגד, ללמד, להתחכם, להיות הצודק, לדבר... 

נצחון על עצמנו במהותו הבסיסית ביותר בזמן השיעור, הוא פשוט להתאמן בנֹעַם, תוך מילוי נאמן מהתחלה ועד הסוף, של תפקידנו כאוּקֶה (התוקף שעליו מבוצעת הטכניקה) וכטוֹרִי (מי שמבצע את הטכניקה).


הכל במתינות


כשמתאמנים עם תלמיד מתחיל, נצחון על עצמנו - אָגָאטְסוּ - הוא ללמד במידתיות, וככל האפשר לתת לשותף שלנו לתירגול, לטעות ולגלות את הדרך בעצמו מבלי להתערב לו ייתר על המידה בתהליך הלימוד.



חיים גורי המשורר הדגול שהלך לעולמו בשבוע שעבר, כתב בצורה מיוחדת על חבריו לדרך, ואני חושב שבמילותיו יש ביטוי נהדר של הרעיון של נצחון על עצמנו. הנה קטע משיר שנקרא ״היו לי חברים״.
לשיר המלא הקלק/י כאן.


...וכן היו לי חברים חרשים
כאשר ביקשו מתנדב אחד
באו עשרה כי לא שמעו היטב
וכאשר אמרו להם לשוב
נשארו ליד אהל המטה כמו אוריה

רבים מחברי היו שקרנים
כאשר שאלת אותם אם הם מרגישים טוב
או חסר להם משהו
היו אומרים - מאה אחוז
והיו להם עינים אדומות וזקן בן שבועיים
ובקושי יכלו לזוז

היו לי חברים אל כימאים
שהצליחו להפוך מים ליין
ודרך לזמר
ועייפות לברזל
ונעורים לפצע פתוח
היו לי חברים משוגעים
אנשי רוח

היו לי חברים עשירים
שכל הארץ היתה ביתם
והם לנו בכרמי זית או בבתי אריזה שכוחים
או במערות עשן - או על פני רכסים שטופי רוח
כמו במיטתם
שידעו כמו יעקב לחלום חלומות היוצאים מדעתם
היו לי חברים...




יום שלישי, 30 בינואר 2018

החוויה הבסיסית





השבוע, שיעורי האייקידו שלנו מנסים לבדוק עד כמה אנו מודעים להשפעתנו על מה שנקרא ״החווייה הבסיסית״. החוויה הבסיסית, היא רגש שעולה ונותר לאחר מפגש, התכתבות, שיחה ותקשורת. מהו הדבר הזה שנותר? האם נעים לי לִשְׁרוֹת באוירה שנוצרה?

כשכותבים שיר, מציירים ציור, נושאים הרצאה, חשובה החוויה הבסיסית ושימת הלב לרגש שנותר בלב הנמען.

לאחר תירגול עם מישהו, איזו תחושה נותרת בליבו? מה הותרנו אצלו? מהי החוויה הבסיסית שנותרה אחרי שלימדנו והעברנו שיעור?


ודוגמה מהבית: התכוננתי לשיחה חשובה עם הבן שלי. דיברנו הייטב על כל הנושאים והמסר עבר, אבל מה עם הרגש? איזה תחושה השאירה השיחה בלב שלו ושלי?


האם אנו יכולים להעביר רגש נעים אפילו דרך פתק רשימת קניות שמשאירים על השולחן ליקירנו או יקירתנו לקנות בדרך הביתה מהעבודה?





נתאמן השבוע תוך הפניית הלב אל החוויה הבסיסית, ובינתיים, הנה רגע פּוֹאֵטִי נהדר שנוגע בנושא. ״נשאר רגש״ של המשוררת רחל חלפי, בליווי וידאו אמנותי, כשרוני ושמעניק חוויה בסיסית נעימה מאוד. 



נשאר רגש - רחל חלפי
נִשְׁאָר מַעְיַן הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר מַגַּע הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר מַגְנֵט הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר הַדָּבָר הַזֶּה רֶגֶשׁ הַזּוֹרֵק מֵעָלָיו אֶת הַמִּלָּה "רֶגֶשׁ"
אֲבָל הוּא שָׁב מִסְתַּכֵּל עַל סְבִיבוֹתָיו
רוֹאֶה עַצְמוֹ עָרוּם קַר
וְעוֹטֶה שׁוּב אֶת הַמִּלָּה עָלָיו
נִשְׁאָר גּוּף הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר חַם הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר נֶפַח הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר כֹּבֶד הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר קַלּוּת הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר הָרֶגֶשׁ הַקָּטָן הֶעָדִין שֶׁבּוֹעֵט
בַּמִּלָּה הַגְּדוֹלָה "רֶגֶשׁ"
וְהִיא שָׁבָה עַל אַרְבַּע אֵלָיו
נִשְׁאָר רֶטֶט הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר קוֹל הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר הַתֶּדֶר שֶׁל הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר מִלּוּי הָרֶגֶשׁ
מִתְאַדֶּה מִלּוּי הָרֶגֶשׁ
זוֹרֵם לַיָּם הָרֶגֶשׁ
חוֹזֵר הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר הָרֶגֶשׁ
הוֹלֵךְ וְקָטֵן הָרֶגֶשׁ
נִשְׁאָר קְצָת
וְכָל קְלִפּוֹתָיו
שֶׁזֶּה אֲנִי 

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

טֵבֵת - אייקידו, שקיעה וצמיחה




חודש טֵבֵת קיבל את שמו כמו חודשים עבריים רבים בתקופת גלות בבל מהשפה האכדית, מהמילה ״טֶבִּיטוּ״ שפירושה לטבוע או לשקוע במשהו. ככל הנראה לשקוע בבוץ של גשמי החורף שלרוב יורדים בשפע בחודש זה. טבת אם כן, הוא חודש של שקיעה בבוץ עמוק וטוב של אדמה פוריה וגשמי ברכה, ושקיעה בבוץ של אתגרי החיים שגם מהם נוכל עם תעצומות נפש, לצמוח ולהצמיח.

השבוע נקדיש את שיעורי האיקיידו שלנו לשקיעה מלאה אל עיקרון בודד שאותו נבחר מדי שיעור ושיעור. נתכנס לתירגול בדממה ובריכוז מלא תוך עזרה הדדית. ננסה להפוך את השקיעה בתירגול, לאתגר גופני ונפשי שנקרא ביפנית ״שׁוּגְיוֹ״ שמשמעותו תירגול בהקדשה מלאה תוך שיכחה עצמית ושיכחת העולם. 


בשקט התירגול ובשיכחת הכל, נוצר לעיתים חיבור אל לב ליבה של מהותנו ומהות האמנות. הִיסָאקוֹ סָאן - אשתו של שִׁימָמוֹטוֹ סֶנְסֶיי אמרה לי פעם את המשפט הנהדר הבא: אם אוכלים אורז בלי תוספות וללא תיבול, ולועסים בשקט בשקט ולאט, מגלים טעמים מופלאים.


ממעמקי הבוץ שבתחתית המים העכורים מִתַּמֵּר ופורח פרח הלוטוס.

״כְּאִלּוּ הַצָּרוֹת כְּבָר מִתְגַּבְּשׁוֹת לְיֹפִי 
כְּאִלּוּ מֵעָפָר פּוֹרַחַת שׁוֹשָׁנָה.״

הֲיִי שְׁקֵטָה / רחל שפירא

הֲיִי שְׁקֵטָה, עַכְשָׁו הַכֹּל בְּסֵדֶר
אֲפִלּוּ הַמַּחְנָק עוֹמֵד לְהִשְׁתַחְרֵר
זֶה לֹא הַגֵּיהִנּוֹם וּבֶטַח לֹא גַּן עֵדֶן
זֶה הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ וְאֵין עוֹלָם אַחֵר.

הֲיִי שְׁקֵטָה כְּאִלּוּ אֵין בָּךְ דֹּפִי
כְּאִלּוּ הָאֲוִיר נוֹתֵן לָךְ הֲגָנָה
כְּאִלּוּ הַצָּרוֹת כְּבָר מִתְגַּבְּשׁוֹת לְיֹפִי
כְּאִלּוּ מֵעָפָר פּוֹרַחַת שׁוֹשָׁנָה.

הֲיִי שְׁקֵטָה כְּמוֹ לֹא עָבַרְתְּ אַף פַּעַם
כְּמוֹ לֹא הָיִית צְרִימָה בַּנּוֹף הַמְּטֻפָּח
כְּמוֹ רָאִית כַּף יָד בְּתוֹךְ אֶגְרוֹף הַזַּעַם
כְּמוֹ אֲלֻמַּת הָאוֹר הִנֵּה מָצְאָה אוֹתָךְ.

הֲיִי שְׁקֵטָה כַּמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁטֹחַ
אֶת הַפְּגִיעוֹת מִבְּלִי לַחְשֹׁשׁ מֵהַשְׁפָּלָה
כְּאִלּוּ הַפְּגִיעוּת עַצְמָהּ הִיא סוּג שֶׁל כֹּחַ
כְּאִלּוּ הַשּׁלְוָה הִיא חוֹף הַבֶּהָלָה.

https://youtu.be/7hcEPikUpHI




יום שני, 4 בדצמבר 2017

מקומם של דברים



על מקומם של דברים.
כל מה שמתורגל בדוֹג׳וֹ (היכל הלימוד והאימונים), נועד להעניק מניחוחו גם בחלל הדוג׳ו של החיים. לצד תירגול אייקידו, אנחנו מתבוננים ומנסים להעמיק בנושא השבועי שלנו: מקומם של דברים. בדוֹג׳וֹ, בחיים, בלב:
מקומם של חפצים: הנעליים, הציוד שאנחנו משאירים במלתחה, הכלים שמשמשים אותנו לתירגול ועוד. 

מקומו של מבט: היכן מונח המבט שלנו? האם על נקודה אחת? או שאנחנו מצליחים להניחו על מרחב פתוח ככל האפשר.
וההמשך הטבעי הוא אל מקומה של התודעה, של תשומת הלב: היכן היא מונחת? על נקודה קטנה? או שהיא פתוחה, רחבה ובמצב חופשי.
ומקומה של הנשימה - שבאייקידו צריכה להעמיק אל תחתית הבטן ולשהות שם לרגע כדי להעניק רוגע, אנרגיה ונחישות.
מקומם של אברי הגוף: מיקום כפות הרגליים, הידיים, וכמובן המקום בו אנו נמצאים - היכן נכון לשבת כשצופים בהדגמה או מקשיבים להסבר, והיכן מתאים שנשב כשמסתדרים בשורה ישרה בתחילת השיעור ובסופו...
מקומנו כתלמידים, כמורים, כוותיקים שמסייעים וכמתחילים שלומדים להסתייע בנוחות ובנינוחות.
ויש גם את מקומו של הומור - על הזהירות הנדרשת כשמתלוצצים, שכן בדיחה מצחיקה בסיטואציה מסויימת, יכולה להיום מעליבה ופוגעת בהתאם לזמן, למקום או לקהל שמאזין לה.
כך גם לגבי נושאי שיחה, שיכולים להתאים, אך לפעמים, כמו שאומרים, הם לא במקום.
אשמח לשמוע על כל תובנה ורעיון בנושא.
המשך שבוע מבורך,
זאב

יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

מֵרוּק האמנות, מֵרוּק הלב

חידוד עפרון מקטין אותו, וכך גם השחזת להב או ליטוש יהלום. פעולת הליטוש, מסירה שכבה ומקטינה את שזכה בחדות ובברק. לעומת זאת, בלימוד ובתירגול אמנות, חידוד, השחזה וליטוש, מגדילים את האמנות ומפתחים את האמן.

השבוע, עם הצטרפות מתאמנות ומתאמנים חדשים לקבוצת האייקידו, זכינו להתאמן ביחד עימם על העקרונות הבסיסיים ביותר של האייקידו ועל ליטוש, חידוד ומֵרוּק שלהם. 
המתאמנים החדשים למדו, ולצידם מרקו הוותיקים יותר את שלבי הקידה, הקימה והישיבה, את העמידה הבסיסית והצעדים הראשונים, וכן את הדרך בה מברכים זו את זה. אפשר היה ממש להרגיש כיצד העיסוק בכל אלה השרה על השיעור ברק מיוחד ואוירה כל כך נעימה.

תודה לכל ה״מתקדמים והמתקדמות״ על ההשתתפות עם המתאמנים הטריים.


מקור התמונה:
https://www.pinterest.jp/pin/730849845750757349/

יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

מורה

בגיל שש-עשרה נוכחתי בחשיבות הימצאותו של מורה בחיי. בנוסף לערך הלימוד מבעלי נסיון, קיים גם הצורך הקהילתי והשורשי בדמויות מנחות כמו שָׁמָאנִית, ראש כפר, זקני מדורת השבט ודומיהם.

ברחבי המבט שלי על שלושים ושלוש השנים שלי תחת מורות ומורים יש לא מעט דמויות, ולכולן נתונה תודתי:

מורה דרך
מורה מציאוּת
מורה תוכחה
מורה בדיחוּת
מורה חָכְמָה
מורה שטועה
מורה שכושל
מורה חלומותי בעיני רוחי
המורה שאני רוצה להיות
והמורה שהשליך אותי לעֲזָאזֵל - שגם בו יש שיעור לחיים - בעֲזָאזֵל הנפשי.
מורה שקיבל
שנפטר - ושעימו עודני משוחח בליבי -
שהותיר שיעור לא פתור
לא ברור
וניעוּר - שהוא תמיד חומר טוב לשיעור - על היצמדות.
המורה היום בן שמונים, וארעיות הימצאותנו בעולם היא התמריץ הגדול לפקוח אזניים ועיניים ולב, ולקלוט ככל האפשר, ולחשוב ולהפיק, ולשתף אותו ללא מבוכה וללא עכבות.
ולספר, ולהציע: לְסַגֵּל לב עָנָו ולגלות סגולותיו
של ראש מורכן בקידה,
הקשבה ארוכה, הרבה מעבר לנקודה.


הציור הוא מעשה מכחולו של נזיר הזן נָנְטֶמְבּוֹ. מצוייר בו מקל ההליכה שלו, שסייע לו במסעותיו לעליה לרגל בין מקדשים, וגם היה אֵימָת תלמידיו אף שזכו תחת חבטתו להארה ולגילויים מרחיקי לכת.
בקליגרפיה שמשני צידי המקל הוא כתב:
״חבטה ממקל נָנְטֶמְבּוֹ אם תדבר
חבטה ממקל נָנְטֶמְבּוֹ אם לא תדבר״

יום שבת, 11 בנובמבר 2017

בן הדרקון

בן הדרקון
מאת זאב ארליך ©2017

לפני שנים, כשסבא וסבתא שלנו עוד היו קטנים, גר ילד די מיוחד בעמק הציפורים שבין ההרים הגבוהים שבצפון יפן. הבית בו משפחתו הגדולה התגוררה, שכן ליד שדה אורז גדול, ובמבואה של ביתם תמיד היו מסודרים פרחים יפים שאימו ואביו נהגו לבחור באהבה.

הילד הפליא בציוריו בכל מקום בו יכול היה לצייר. על כל נייר ומפית, בעזרת מקל בבוץ ובשלג, ולפעמים אפילו בתנועות יד שציירו באויר את נפלאות דמיונו. כל שביקש תמיד מהוריו היה להיעשות לצייר וללמוד אצל טובי הציירים של תקופתו. השנים חלפו, והילד המצייר נעשה לנער שצייר אף יותר, וכשחגג בהתרגשות רבה את יום הגֶנְפּוּקוּ שדומה לחגיגת בר המצוה הנהוגה אצלנו, הוא ביקש מהוריו שירשו לו לעבור לללמוד ולהתגורר אצל צייר דגול ולהיות לו לשוליה. הוריו רתמו את הסוס הקטן שלהם לעגלה, ורכבו עם בנם במשך חמישה שבועות עד שהגיעו אל ביתו של צייר ידוע. לאחר שנוכח הצייר ברצינותו ובכשרונו של הנער, הזמינו להתגורר עימו בתנאי שיסייע במלאכות הבית ובמילוי מלא של הנחיותיו.

השכם בבוקר, מצא הנער את הצייר יושב על רצפת הטָטָאמִי, כשלפניו ניירות ווָאשִׁי והוא משפשף את מקלון הדיו שלו על קערת בזלת כדי להפיק ממנו דיו. מכחוליו היו מסודרים מולו, ודמותו קרנה כבוד, ענווה וריכוז. התיישב הילד לידו ושאל האם יוכל לצייר. כן, ענה לו הצייר, אבל אין לך נייר ווָאשִׁי. כדי שיהיה לך נייר, עליך ללמוד לייצר אותו בעצמך. כך, במשך מספר שבועות, לימד הצייר את הנער כיצד לייצר ווָאשִי; אילו ענפים על שפת הנחל עליו לגזום, כיצד לבשל את סיבי העץ הלבנים, את מלאכת סינון המים הדביקים וייבוש השיכבה שנותרה על המסננת השטוחה בשמש, עד שאפשר היה להפריד בעדינות את דפי הנייר העדינים מהמגשים שהתיבשו.

לאחר מכן שלח הצייר את הנער אל בעל מלאכה קשה יום שייצר מקלוני דיו שנקראים סוּמִי. מקלוני סוּמִי שימשו הציירים באותה תקופה ומשמשים אותם עד היום. ייצור סוּמִי לא הביא פרנסה רבה למשפחה, אך היה זה מקצוע שעבר במשך דורות רבים מאב לבן ולמרות הקשיים, המסורת המשפחתית נשמרה. הנער למד לבחור עץ וחומרי גלם ששימשו אותו במלאכת הייצור המפרכת של מקלוני הסוּמִי.

מששב הנער אל ביתו של הצייר, הוא שוב נשלח למספר חודשים, והפעם אל זוג ישישים שיצרו מכחולי פוּדֶה. הוא חש צער לגלות שהמכחולים יוצרו משיער פרווה של בעלי חיים שונים ולמד שאין לבזבז ולו גם שערה אחת. ענפי במבוק מתאימים נבחרו בקפידה, והמלאכה העדינה לימדה אותו את משמעותו האמיתית של הביטוי "כחוט השערה". הוא למד להכיר תודה לאלי חורשת הבמבוק ממנה ניטלו ענפים למכחולים, והוא נהג ללוות את בעל המלאכה אל המקדש בו הניחו מנחה לנשמת החיות שנאלצו לתרום מפרוותן לשערות מכחול הפוּדֶה.


שב הנער אל בית הצייר. חלפה לה שנה שלמה, והוא עדיין לא הורשה לצייר אפילו קו בודד, אך למד להוקיר ולכבד את כל הכלים והחומרים שיצר. הוא למד להתיחס אליהם בחרדת קודש.

בוקר אחד, בעודו מטפל בהנאה וברוגע בגן היפה של הצייר, נקרא הנער אל חדר העבודה. הצייר ישב על הארץ. חודשים ארוכים חלפו מאז הורשה בפעם הקודמת להכנס אל הסדנה, והפעם הבחין בפרטים אליהם לא שם לב בעבר. הוא התרשם עמוקות מאופיו הנזירי של החדר הקט, שהרהיט היחיד בו היה קופסת עץ שניצבה לה בפינה, והכילה, כך סבור היה, את כלי הציור. קירות העץ היו עירומים ורק בפינה היתה גומחה קטנה בה היה תלוי ציור פשוט אך יפה. מתחת לציור ניצב היה כלי חרס עדין ובו פרח ושלושה ענפים צעירים שהיו מסודרים בחן נוגע ללב.

חמישה גליונות נייר ווָאשִׁי הונחו לפני הצייר על רצפת הטָטָאמִי, והוא ישב שם ועיניו היו ספק פקוחות ספק עצומות. פיו היה לחריץ דק, ונשימתו, אף שהיתה עמוקה, לא ניכרה בגופו. כך הוא ישב ללא תחושת זמן, עד שפקח את עיניו ונטל את מכחולו. בשילוב המושלם ביותר של עדינות ונחישות, ובתוך שניות ספורות, צייר חמישה ציורים: סחלב, במבוק (חִיזְרָן), שזיף יפני, חרצית ואורן.




במשך שנה שלמה למד הנער לצייר במבוק. הוא למד לציירו על כל מיניו המוכרים; עלי וענפי במבוק ברוח, בשלג ובגשם, בעוביים שונים, בזויות שונות ועוד ועוד. "עליך לאהוב את הבמבוק בכל ליבך. עליך להיעשות לבמבוק עצמו..." כך אמר לו הצייר. שעות רבות בילה הנער בהתבוננות בחורשות הבמבוק שהקיפו את בקתתו של הצייר. עשרות אלפי עלים וענפים הוא צייר, ומשעברה שנה, הניח לפניו הצייר את ציור האורן. "עכשיו אהוב את האורן" הוא אמר לו.

כך, ציור אחר ציור, חלפו להן חמש שנים. הנער שהפך לבחור צעיר, שקד אך ורק על ציור חמשת בני משפחת הצומח.

כעת, אמר לו הצייר, בזכות חמישה אוצרות אלה, למדת את כל עקרונות הציור. כל דבר שתרצה לצייר אי פעם נמצא כבר בתנועות המכחול ששימשו אותך בציור חמשת הנושאים. משיכות מכחול אלה הפכו לחלק מגופך וליבך. צא לדרכך. אינך זקוק לי עוד, ואם תישאר בצילי, הדבר רק יפגע ויגביל את כשרונך ואת התפתחותך.

כמתנת פרידה, העניק הצייר לתלמידו חותמת יפהפיה שנשאה את שם האמן "בן הדרקון". מעתה והלאה אנא חתום בחותמת זו על כל ציור שתצייר. אך זכור, לעולם אל תדרוש כסף עבור ציור שלך. לעולם אל תחשוב על תמורה בזמן שאתה מצייר. אם יציעו לך תשלום, קבלו בהכרת תודה ותרום חלק. אם לא ינתן לך תשלום, הגש את הציור בהכרת תודה עמוקה אף יותר. זו תמצית לב ליבה של אמנותי.

שמו של הצייר הצעיר הלך לפניו והוא נעשה אהוב על ידי אנשי יפן. יצירותיו נגעו לליבם. ציוריו התנוססו במקדשים גדולים ואף בביתם של עשירי יפן ועניה כאחד. שמו נודע אף במדינות שכנות והגיע אף אל אצילי ומלכי אירופה.

משחלפו שנים רבות והזיקנה ניכרה באצבעות ובפני האמן, הוא החל לתהות וביקש להבין מדוע בחר עבורו מורו את השם "בן הדרקון". כדי לנסות להבין זאת, הוא אסף כל מידע שעלה בידו להשיג אודות דרקונים. הוא למד לצייר דרקונים והקדיש יותר ויותר זמן להכירות עם היצור האגדתי. ציורי דרקונים עיטרו את ביתו וכמעט כל שיחה איתו נתגלגלה במוקדם או במאוחר אל הנושא שסיקרן אותו - דרקונים. כך במשך שנים רבות הוא הלך ושקע בעולם הדרקונים וחלומו הגדול ביותר היה להצליח לצייר דרקון אמיתי.

משקרב הזקן אל סוף ימיו הגיעה השמועה אודותיו אל מלך הדרקונים. משהשתכנע שמדובר בצדיק מופלא ואמן שהקדיש את חייו אל לב ליבה של משמעות האמנות, הוא החליט לשמחו ולהעניק לו מפגש פנים אל פנים. "לאחר שיראה את דמותי הוא יוכל להגשים את חלומו ויצליח לצייר דרקון אמיתי".

בלילה סוער הוא הגיח בעיצומו של ברק והופיע במלוא הדרו אל מול הצייר הזקן בדיוק כאשר ישב לו מול החלון והתבונן נפעם בסערה הגדולה. לאור סינוור הברק, לנגד עיניו התגלה ראשו העצום של מלך הדרקונים. "בן הדרקון" פער את עיניו בתדהמה. נשימתו נעתקה מפיו וליבו נדם.


הסיפור הוא בדיית ליבי, ורק הסיום עם הדרקון הוא גירסה של סיפור עם יפני.

מקווה שנהנית,

זאב