יום שבת, 18 בפברואר 2012

בונה הקשתות ועודף מחשבות

גנבו לי את האופנים בקיוטו כאשר גרתי שם כבר שנה, והייתי תלוי בהם עד מאוד. לא היה לי כסף לתחבורה ציבורית, והיה עלי לנסוע מדי יום קילומטרים רבים בין הבית, העבודה והדוג`ו. ידידה קנדית בשם מוניק, אמרה לי שבעל הדירה שהיא שכרה באותה תקופה, איש יפני מבוגר, שמע ממנה על המקרה שלי, ואמר לה שהוא ישאיל לי את אופניו.
 
הלכתי אליה. היא גרה בדירה קטנה, בחצר האחורית של בית רחב ידיים במרכז קיוטו. בית יפני יפה, בנוי מעץ. בית של פעם. מעל לשער העץ הגדול והיפה, היה תלוי חבל, אשר ממנו השתלשלו גזרי נייר לבן, חתוכים בזיגזג, שמסמלים מקום בעל ערך או חשיבות לדת השינטו - הדת היפנית. הסתבר, שבעל הבית הוא בונה קשתות מסורתיות, וכחלק מסמליות דתית, המקום נחשב לבעל חשיבות וטוהר, ועל כן גזרי הנייר השינטואיסטיים. הוא השאיל לי בנדיבותו הרבה את אופני ההרים שלו, בהם השתמשתי מספר חודשים עד שהיה לי הכסף הדרוש לרכישת אופנים חדשים.

שיבאטה קָאנג'וּרוֹ סנסאי
שנים רבות לאחר מכן, הגיע לביקור בישראל בחור בשם גל שהוא קרוב משפחה של שלומי שמתאמן אצלנו. גל למד באותה תקופה רפואה בארה"ב, והסתבר שהוא גם מתאמן בקיוּדוֹ - אמנות הקשת היפנית. גל סיפר, שהמורה של הקבוצה שלהם הוא יפני שחי ביפן ובונה קשתות. הסתבר שזה אותו מורה שהשאיל לי את האופניים. עולם קטן. גל השתתף באימון אצלנו, ומאז אנחנו שומרים על קשר.

בביקור נוסף של גל בישראל, הוא לבש חולצה של קבוצת הירי בקשת שלו. על החולצה היה מודפס משפט קצר:


אמרתי לו שזו חולצה נחמדה, והוא סיפר לי, שזהו משפט קבוע, ששיבאטה סנסאי, המורה שלהם לקיוּדוֹ, אומר לתלמידים, כל אימת שכמות הדיבורים והשאלות שלהם, עולה על כמות האימונים. שאלתי את גל, "ומה מודפס על הגב?", כאשר ניגשתי אל מאחוריו, הוא פנה אלי ואמר לי " לא מודפס שם כלום, Thinking too much".  
 
המחשבות, המחשבות...

תגובה 1: