יום חמישי, 19 ביולי 2012

July 19th Lesneven Aikido seminar

עבר לו יומו החמישי של הסמינר, וקיבלתי כוס בירה חינם מפנסיונר האייקידו השמנמן והנחמד שמתנדב לנהל את המזנון האירעי של הסמינר שנמצא בתוך הדוג'ו. החבר'ה כאן דאגו למיכלי בירה מהחבית היישר מבלגיה, במחיר של יורו אחד לכוס. בריאות!

זה הולך ככה:
אני קם בשבע, מתקלח ומתגלח. אורז את ציוד האייקידו ויורד ארבע קומות ברגל אל חדר האוכל שנמצא במרתף. אולי מאתיים מתאמני אייקידו שוהים כאן, וכמעט אף אחד לא משתמש במעלית. עולים ויורדים ברגל. אהבתי. בשבע וחצי כשחדר האוכל נפתח, אני לא מופתע מכך שאין משהו ראוי לאכול, ומסתפק בתגלית הנחמדה הקבועה שלי שהיא אריזת רסק תפוחים קטנה. הולך עשרים דקות עד לדוג'ו, מתאמן שלוש שעות בשני שיעורים של ימאדה סנסיי ושל פוקקוסה סנסיי. אורז את הפקלאות והולך עשרים דקות בחזרה אל האכסניה לארוחת צהריים אשר עליה מופקד טבח צעיר במדים לבנים וללא כשרון ממשי בבישול. בכניסה לחדר האוכל יושבות תמיד אותן שתי נשים מבוגרות אשר בחרדת קודש מנקבות את כרטיסיית האוכל שרכשתי כשהגעתי לכאן. הן מברכות כל אחד ואחד בחיוך לבבי ברכת "בונאפטיט", ובאמת יש צורך בברכה שלהן לנוכח ביצועיו של הטבח המתחיל. אוכל מה שיש, ועולה במדרגות אל הקומה הרביעית לרוב עם בננה ביד לשעת חירום. תנומה של שעה, התעוררות בכפיה, ושוב עשרים דקות של הליכה, ושיעור אייקידו נוסף שמסיים את יום האימונים. כך יום אחרי יום, ונותרו עוד שלושה - שישי, שבת וראשון. 

החילזון הזה שצילמתי הבוקר חוצה בשלום את המדרכה, הזכיר לי משהו שפוּרוּיָה סנסיי סיפר פעם, ובעצם הזכיר לי את עצמי בסמינר הזה, מתקדם לאט לאט, מנסה להבין מה ששני הדאן 8 האלה מנסים ללמד אותנו. מהצד זה נראה דבר אחד, וכשהם באים אליך ומבצעים עליך את הטכניקה, זה מרגיש אחרת והתחושה לפעמים היא שמה שאני עושה ומה שהם עושים זה שני עולמות כמעט לגמרי מנותקים זה מזה. ההבנה של המעטפת יכולה להגיע מהר - תוך חמש-עשרה או עשרים שנה. הבנה של מה שקורה עמוק בפנים, תגיע אולי אחרי שלושים או ארבעים שנה. והם נמצאים מעבר לזה. כך החילזון, פשוט זוחל וזוחל לו על רגלו האחת והיחידה, לאט לאט, מאמין שיגיע אל המטרה, וחלקם אכן מגיע. זה לוקח זמן. המסע הזה אשר האימונים שלנו לוקחים אותנו בו, דורש רק שני דברים - התמדה ואמון. כך גם חילזון יוכל להעפיל אל פסגת הר פוג'י.

איש אחד רצה לשמור על הבריאות ולכן עלה הביתה תמיד במדרגות. יום אחד, בקומה העשרים, הוא רואה חילזון שזוחל לו אט אט במעלה מדרגה אחת. הוא חשב לעצמו, מה יש לחילזון לחפש כאן במדרגות. אין כאן שיחים, לא יורד כאן דשא. הוא לקח את החילזון וזרק אותו מהחלון לכיוון הגינה. 
שלוש שנים לאחר מכן הוא שומע נקישה בדלת. הוא פותח את הדלת ולא רואה אף אחד. מסתכל למטה ורואה את החילזון שצועק עליו "מה אתה חושב שאתה עושה?". 

פוקקוסה סנסיי עבד איתי היום עשרים דקות ברציפות על תנועה אחת בודדה שנדרשו לה שלושה עקרונות בסיסיים. אחד הצליח לי, שניים לא והוא לא זז. שניים הצליחו לו, והשלישי לא, והוא לא זז. כך, עשרים דקות. מדי פעם הוא זז, לא כי הצלחתי, אלא רק כי הוא סבר שהבנתי את מה שהוא הסביר לי. והכל בחיוך ובסבלנות. ימאדה סנסיי ניהל את כל השיעור שלו סביב טאי-אחד שנקרא "טֶנשִין" מול אחיזת יד אחת - קָטָטֶה דוֹרִי. בטנשין, נעים בתנועה מעגלית לאחור וגורמים בכך להארכה של תנועתו של התוקף. משם, ביצענו קוקיו הו, קוקיו נאגה, איקיו, ניקו ולסיום ריוֹטֶה דוֹרִי טֶנצִ'י נָאגֶה. כמו בכל יום, גם היום הוא ניגש אלי ותיקן והסביר עד שהבנתי את כוונתו. השיעור של פוקקוסה סנסיי התמקד באחיזת שתי ידיים - ריוֹטֶה דוֹרִי, בתחילה בתוספת של נסיון בעיטה מצד התוקף. ברגע שמרגישים שהתוקף רוצה לבעוט, זזים הצידה ומטילים אותו בקוֹקיוּ הוֹ. השיעור המשיך בטכניקות בסיסיות שונות מריוטה דורי...

בשיעור אחר הצהריים שזה עתה הסתיים, התבקשתי לתרגם מיפנית לאנגלית. את השיעור העביר פונאקושי סנסיי שהוא חבר טוב של פוקקוסה סנסיי ושל שיממוטו סנסיי. פונאקושי סנסיי (דאן 7) הגיע ממחוז ימאגאטה שביפן שכזכור נשטף בגלי הצונאמי שהרסו ומחקו את הדוג'ו שלו. פונאקושי סנסיי מלמד אייקידו מאוד מאוד מסורתי וישן, וניכר הייטב בתנועותיו ובגישתו שהוא חונך על ברכי אמני הלחימה של פעם. איש צנום בן למעלה משבעים בגובה של פחות מ160 ס"מ מתמודד ברכות ובקלילות מדהימה מול אחיזתם האיתנה של הכפריים הצרפתיים שמתאמנים כאן. החבר'ה האלה יכולים לאחוז בשור, אבל לא בזרועו של פונאקושי סנסיי שמנפנף אותם כאילו היו ילדים קטנים. לפני שהשיעור שלו החל, הוא עבר איתי על כל הטכניקות והתנועות שהוא התכוון ללמד. אולי הוא עשה זאת בכדי לבדוק אם אני מבין את דבריו, או שהוא פשוט רצה להתכונן לקראת השיעור שלו. את ההדגמות שלו הוא ליווה עם תנועות תואמות בחרב, וההדגמה שלו היתה הדבר המהיר, היעיל והמדוייק ביותר שראיתי עד כה בסדנת אייקידו. אני אבקש ממנו מחר רשות לצלם אותו בוידאו. 

הגיע הזמן לסגור את המחשב ולצעוד אל עבר האכסניה לארוחת ערב. יש כאן ילדה יפנית קטנה וחמודה בת תשע בשם יוּאִי צָ'אן שמשחקת איתי בהפסקות ויושבת על ידי כשאני כותב במחשב. היא מאכילה אותי בעוגיות ומציירת לי ציורים. דרישת שלום ממנה לכולם בארץ:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה