יום שלישי, 8 בינואר 2013

ילדים מעופפים ותגובות לאיצ'יגו איצ'יאה

ברצוני לשתף אתכם בוידאו חמוד וכן בתגובות שקיבלתי למאמר אודות "איצ'יגו איצ'יאה" שהתפרסם כאן אתמול.

מתאמן מהדוג'ו שלנו:

תודה על המאמר,
לדעתי כל יום שעובר הוא איצ'יגו איצ'יאה.
כל יום שאנחנו שוכחים או לא מספיקים להגיד לקרובינו שאנחנו אוהבים אותם,
 כל יום שלא הקדשנו מספיק זמן לילדים שלנו, יום שהתרגזנו או הרגזנו מישהו ולא ביקשנו סליחה... 
בחודשים האחרונים לדוגמא אני מתחיל להרגיש יותר ויותר שכל דקה שאני לא רואה את הבת שלי אני מפספס רגעים שכבר לא יחזרו על עצמם,
קול שרק לפני שבוע היא נהגה להשמיע
או תנועה שרק לפני יומיים היא הייתה עושה
כל זה כבר נשאר בעבר ולא יחזור על עצמו.


עוד תגובה מאחד מחברי הדוג'ו:

תודה על הרשומה המעניינת . רצ"ב  מחשבותי בנושא , אשמח לשמוע את דעתך .
בנוסף להזדמנות היחידה לביצוע הטכניקה  כטורי, אני חושב שהאימון כאוקה כפי שאתה מלמד, שמלמד אותנו להגיב בזמן ולא להשאר
במקום גם תורם לנושא.  
ללמוד להגיב למתרחש משפר את הערנות שלנו ואת זריזות המחשבה שהם חיוניים לזיהוי הזדמנויות, וגם קונפליקטים.
וגם משפר את מהירות התגובה שלנו. גם חוסר תגובה מתוך בחירה היא לפעמים תגובה מתאימה.
אני לא מדבר רק על ביצוע טכניקה, אלא למשל במקרה של  עימות מילולי, זריזות מחשבה, ערנות, והבנה אמיתית של מה שהצד השני אומר, יכולות  לשנות את תוצאת העימות -  קל להגיד אבל קשה ליישם.


ותגובה בפורום מצחי הנהדר מהקונגפו:
מצויין, כך הם החיים. זורמים, מעלים הזדמנויות, לא מפסיקים. 
אם אתה רגיש, ממוקד, יעיל ובעל ביטחון אתה תופש את ההזדמנויות. 
גם טעות היא הזדמנות, כך שבלעדיה לא לומדים את הדרך. 
אני אוהב אימונים קולחים, שמאתגרים את המחשבה, משחררים את האתגר, מעלים אותו שוב ויוצרים משחק שאתה חייב לזרום בו.


ולסיום, וידאו שלשמחתי הרבה צילם באופן ספונטני רובי יהב מהדוג'ו שלנו בזמן שיעור הילדים. קבלו את ילדי הדוג'ו המעופפים:

תגובה 1:

  1. ובכן, השאלה היא מה יותר כיף:
    לראות את ההנאה שיש לך על הפנים מלשבת ליד הלידם ולאמן אותם?
    להשתעשע ברעיון שפעם אני אמצא דרך ללמד ילדים גם כן?
    לשמוע את הילדים ברקע מדברים?
    לזכור שביום גשום ופקוק כזה אני בעבודה ליד הבית ויכול לתת לעצמי זמן לראות סרטוני איקידו?
    כנראה שאין 'יותר' יש סתם כיף

    השבמחק