יום שישי, 28 בפברואר 2014

התייחסות אישית

להיחלץ מכספת נעולה בעזרת אנושיות (סיפור מוסקבאי מאלה - אמא של אריאל אורבוך מהדוג׳ו שלנו)

איש אחד עבד במשרדי אחד הבנקים הגדולים במוסקווה, שהיו ממוקמים בגורד שחקים בלב העיר. באחד הימים, הוא היה עסוק במלאכתו בתוך הכספת הגדולה של הבנק. כשסיים ורצה לצאת, הוא גילה שהזמן חלף מבלי ששם לב, ושהוא ננעל בטעות בתוך הכספת עם גמר יום העבודה.

לא עזרו קריאותיו וחבטותיו על דפנות הכספת, וכך שעה עברה, שעתיים חלפו, והוא הבין שכולם בוודאי הלכו הביתה. הוא החל להיערך לבלות את הלילה בתוך הכספת, כאשר לפתע שמע מבעד לקירות העבים מישהו קורא בשמו. הוא הנחה אותו כיצד לפתוח את הכספת, ומשנפתחה, הוא גילה שהשומר האחראי על הכניסה לבניין הוא זה שמצא אותו.

כיצד ידעת שאני כאן? הוא שאל. השומר אמר לו שבניין המשרדים נסגר לעת ערב, ושהוא שם לב שהעובד לא יצא הביתה.
אבל כיצד מבין אלפי האנשים שעובדים כאן, הבחנת דווקא בכך שאני לא יצאתי? 

פשוט מאוד, ענה לו השומר, אתה היחידי שמברך אותי לשלום בכל פעם שאתה נכנס ויוצא מהבניין.

אריאל אורבוך מהדוג׳ו שלנו, סיפר לי כמה חשוב לו דבר מה שהוא למד בדוג׳ו - ההתייחסות האישית אל כל אחד ואחד. לברך לשלום אנשים עימם אנו מתאמנים, את המורה, את התלמידים... לומר תודה ולהתראות...

אמא של אריאל (אלה) סיפרה לו בשבוע שעבר סיפור נהדר זה שהוא התרגש לספר לי היום בסיום האימון.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה