יום ראשון, 9 במרץ 2014

הדרך אל הדוג׳ו, דברים גשמיים ודברים של הרוח

דוֹג׳וֹ הוא בפירוש מילולי ומעשי, ״מקום של הדרך״. מקום בו אנו מתאמנים בדרך להתפתחות גוף, ונפש, יחיד וסובב. הדרך אל הדוג׳ו מהווה חלק חשוב של האימון שלנו, בדיוק כמו פתיח מוזיקלי לפני היצירה עצמה. כמו צבעי השמיים לקראת זריחת השמש.

בדרך אל הדוג׳ו אנו מסירים את הגשמי ומכינים את הרוח. תכשיטים, איפור, כובע, אזניות, שיחת טלפון, הכל מסתיים ומותיר אותנו עם המעט הנדרש לאימון בדוג׳ו בדגש על ״דוֹ״.


בכניסה אל הדוג׳ו צועדים צעד אחד או שניים אל תוכו, ומחווים קידה עם מלוא הלב. אם המורה נוכח, נהוגה קידה נוספת לכיוונו.

קידה נוספת קדים גם בכל פעם שעולים או יורדים ממזרני הטטאמי.

במשך השהות בדוג׳ו, הדיבור צריך להיות שקט, האוירה טובה, ונדרשת שליטה עצמית למניעת התפרצות רגשות של כעס, אי שביעות רצון או חוסר סבלנות. גם זה אימון חשוב. מתאמנים ומורים רבים יאמרו שזהו לעיתים אימון חשוב אף יותר מהתירגול והלימוד של הטכניקות.

מלאכת ניקוי וסידור הדוג׳ו היא פעולה מעשית ויעילה כלפי חוץ, וגם כלפי פנים. בעיקר כלפי פנים.

שתיים-שלוש דקות לפני שהאימון צריך להתחיל, יושבים בשורה ומשקיטים את הגוף, את הנפש ואת הדוג׳ו.

בסיום האימון, לפני היציאה מהדוג׳ו קדים קידה אל עבר המורה (אם הוא נמצא) וקידה נוספת אל עבר מרכז הדוג׳ו או השׁוֹמֶן.

השׁוֹמֶן של הדוג׳ו הראשי במרכז האייקידו העולמי בטוקיו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה