יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

להתקבל ללמוד אצל מורה


האם אתקבל?
לפני שנסעתי ליפן בשנת 1992, כנראה בהשפעת ספרים שקראתי לפני כן, חששתי שמא יהיה לי קשה להתקבל ללמוד אצל מורה לאייקידו. ימים ספורים לאחר שנחתתי שם והגעתי לקיוטו, הבנתי שכל שהיה עלי לעשות הוא למלא טופס הרשמה, לשלם ולהצטרף.

בעבר הלא רחוק לא היה זה כך. היו מורים שדרשו מכתבי המלצה. היו שראיינו את התלמיד המיועד, ולעיתים קרובות סירבו לקבלו בשל גישה שלא התאימה למורה, תשובות, בלתי מספקות, או "סתם" תחושה לא טובה שהמורה קיבל מהתלמיד המיועד. כך נהג גם מייסד האייקידו.


לא כדאי לך ללמוד כאן.
גם כיום ישנם מורים רבים שאינם אצים בשמחה אל עבר כל תלמיד פוטנציאלי כאילו היה זה לקוח עשיר בחנותם. כאשר ביקשתי להצטרף אל הדוג׳ו של קוֹיָאמָה סנסאי בקְיוֹטוֹ, הוא קיבל את פני בחיוך והורה לי לשבת ולצפות בשיעור. אך כאשר ביקשתי להצטרף כמתאמן, הוא ביקש מתלמידו הבכיר שיסביר לי באנגלית שאולי לא כדאי לי להצטרף אל הדוג׳ו, שכן סגנון האימון בו בוודאי לא יתאים לי... כמובן שהצטרפתי ואני חש בר מזל שהגעתי אליו.

הגישה הזו בה אין זה מובן מאליו שתלמיד שרוצה ללמוד אכן יתקבל על ידי מורו, הגיעה ממסורות עתיקות ביפן, סין, ארצות נוספות במזרח ובעיקר מהודו העתיקה.

עד היום נהוג כך בחלק לא קטן ממנזרי זן רבים ברחבי יפן.


בשער אי הוודאות.
נזיר המחפש אחר מנזר בו יוכל להקדיש את עצמו למדיטציה ולהתפתחות רוחנית, יודע הייטב שמנזרי זן אינם מקבלים כל תלמיד חדש. הנזיר עשוי לנדוד ממנזר למנזר עד שימצא את מקומו.



כמובן שחלק מאלו שמבקשים להצטרף למנזר מתקבלים בסופו של דבר, אך התשובה הראשונה היא תמיד שלילית. לתלמיד שמתדפק על שערי המנזר, ייאמר לרוב שאין מקום במנזר, שהמנזר עני מדי מכדי לתמוך בנזיר נוסף, ועוד תשובות שונות ומשונות. נזיר שיתייאש וילך לדרכו, בוודאי ייתקל בתשובות דומות בכל המנזרים אליהם יגיע, ובסופו של דבר ייאלץ לוותר. אם הנזיר המיועד איתן בדעתו, הוא ימתין מחוץ לשערי המנזר במשך יום, יומיים ולפעמים יותר. ייתכן שהנזירים ירחמו עליו ויוציאו לו מעט אוכל מדי פעם. לפעמים באמת המנזר מלא ולפעמים באמת העוני במנזר הוא כה גדול עד שבאמת לא ניתן לקבל נזירים חדשים, אך הנזיר המיועד שבשער, לעולם איננו יודע זאת. הנזיר אף מוזהר מחיי הנזירות הקשים מנשוא שאשר עימם יהיה עליו להתמודד.





בחצר המנזר.
לאחר זמן מה, ייתכן שיאפשרו לו להיכנס אל חצר המנזר, אך רק אל החצר - לא אל תוך המקדש. הוא עדיין איננו מתקבל כנזיר מין המניין. במשך תקופת מבחן הנמשכת יומיים עד שלושה, אל לו לצפות לקבל במנזר מיטה רכה וחמה. ימי מבחן אלו נקראים "נִיווָה דזוּמֶה" ופרוש המושג הוא "שהות בחצר הכניסה". בתקופת הנִיווָה דזוּמֶה, עליו לשבת במדיטציה כל הלילה, ולאחר מכן במשך היום, לכרוע בסמוך לחפציו. בימי קדם, נהוג היה להקשות אף יותר, והתקופה ארכה כשבעה ימים. ימי ההמתנה בשער ובחצר המנזר הם שיעורו הראשון של הנזיר, בו נמדדת מידת הענווה ומידת ההקרבה-העצמית לה הוא מסוגל.




אם עמד הנזיר בקשיים, הוא מורשה להיכנס אל תוך המנזר, ובמשך יומיים עליו לשהות לבדו ולהעביר את היום כולו במדיטציה.

כחמישה ימים עברו מאז הגיע הנזיר אל שערי המנזר, ועתה סוף סוף הוא מקבל הודעה על קבלתו. מוענקת לו הדרכה בסיסית, נערך לכבודו טקס תה רשמי, והוא מצטרף אל חיי עמל ומדיטציה והקדשה עצמית מוחלטת לתירגול במנזר. עוד מספר ימים עוברים בטרם יתקבל לראיון ראשון מול ראש המנזר.





מפגש ראשון עם המורה
הנזיר יקוד שלוש פעמים בפני מורו, ושוב ייערך טקס תה. המורה עשוי לשאול מספר שאלות כלליות מאוד לגבי שמו של הנזיר, מקום הולדתו, השכלתו וכו׳. הנזיר נבחן בתשובותיו לשאלות הפשוטות הללו לא פחות מאשר ברגעי השקט הארוכים בהם המורה מתבונן בו. לאחר ראיון זה, הנזיר חוזר אל חבריו למנזר. בעתיד, ראיונות נוספים יכילו גם הדרכה אישית.

לקריאה נוספת אני ממליץ בחום על הספר:
"The Training of the Zen Buddhist Monk"
מאת דָייסֶצוּ טֶייטָארוֹ סוּזוּקִי.

הציורים הם מתוך הספר. הציורים צויירו על ידי מורה הזן זֶנצ׳וּ סָאטוֹ ממנזר טוֹקֶייגִ׳י שנמצא בקָמָאקוּרָה. לדברי המחבר, הם צויירו על ידי אדם אשר התנסה בכל המתואר בציורים ולכן הם משקפים את רוח הדברים באופן מדוייק ומרשים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה