יום חמישי, 26 במרץ 2015

יוצאים ליפן - מוּשָׁה שׁוּגְיוֹ 武者修行


לאחר מספר שנים בצל קורתו של הדוג׳ו שלך, לעיתים בברכת המורה שלך ואולי על דעת עצמך, חשוב לצאת ולהרחיב אופקים. ביפן, כפי שנהוג כבר מאות שנים וכפי שנהוג גם כיום, ישנם מתאמנים וותיקים באמנות לחימה שמחליטים לצאת מהדוג׳ו שלהם למסע ברחבי יפן ואף מחוץ לה, כדי להבין ולחוות את משמעות הדברים שהם למדו עד כה, ואולי כדי ללמוד ממורים וממתאמנים שיפגשו בדרך.

מוּשָׁה שׁוּגְיוֹ: שוגיו - ״אימון מתמשך בדרך הגדולה״.
״מושה״ - פירושו ״לוחם״

מסע שכזה יכול להיות נזירי, כאשר כל חפציך צרורים בצרור על גבך ומקל בידיך כמו זה שבציור המקסים כאן, ויכול להיות גם מסע מודרני ברכבות ובמטוסים. בימי קדם השׁוּגְיוֹקָא בחר לעשות את המסע לפי רצונו. היה מי שבחר להילחם נגד לוחמים אחרים, היה שבחר פשוט ללכת וללמוד אצל טובי המורים, כמובן אם אלו קיבלו אותו כתלמיד. היו גם שפשוט חיפשו משרה כלוחם, מורה או כשומר ראש.

ישנו סיפור מעניין אודות סמוראי נווד, שבגלל שהיה חסר כל ורעב לאורז, פיתח שיטה ערמומית. הוא נהג ללכת אל דוג׳ואים מפורסמים, לדרוש דו-קרב עם המורה של הדוג׳ו, לעמוד מולו עם בוקן ואז ברגע האחרון ממש לפני שהמורה תקף, הוא נהג להשתטח על רצפת הדוג׳ו, להתחנן על חייו להיעשות לתלמידו. כך קיבל אוכל והדרכה והמשיך בדרכו.


יום אחד הגיע אל אחד מגדולי הלוחמים של יפן. התייצב מולו ודרש קרב. השניים עמדו זה מול זה דקות ארוכות עם חרבות עץ בידיהם. הסמוראי הנווד המתין שהמורה ירצה לתקוף, אך למרבה תדהמתו, לפתע, המורה הניח את חרבו והכריז "אינני ראוי לקרב עמך, אתה לוחם טוב מדי". הסמוראי הנווד היה שחסר יומרה להילחם וידע שבעצם לא עומד להתקיים קרב, לא פחד כלל. את חוסר הפחד הזה המורה הרגיש. הוא הרגיש את השקט הנפשי הזה אצל הנווד, למרות התייצבותו מול אחד מגדולי החרב של יפן. הסמוראי הנווד התוודה, סיפר את סיפורו למורה, נשאר ללמוד שנים רבות אצל אותו מורה דגול ואף הפך לאחד המורים בדוג׳ו שלו.

מחר, קבוצה של מתאמנים מהדוג׳ו שלנו ביחד איתי יוצאים למסע מוּשָׁה שׁוּגיוֹ קצרצר בין טוקיו לקיוטו. מושה שוגיו מודרני, שמתוכנן וככל הנראה ללא קרבות לחיים ולמוות אלא רק עם אימונים נהדרים אצל טובי המורים. כחמישה עשר מתאמנים ומתאמנות הביעו את רצונם להצטרף. תודה רבה לכם על האמון.

האיור המצורף הוא שילוב של ציור של מורה הזן הדגול יָמָאמוֹטוֹ גֶמְפּוֹ (1866 -1961). הוא ככל הנראה צייר את עצמו כנווד בעת המסע שערך בשנת 1925 להודו כאשר היה כבן ששים. לציור הזן נוסף איור עלי כותרת פריחת הדובדבן שמתפזרים ברוח האביב.

תודה רבה מקרב לב למאור בר על העיצוב הנהדר שמשמש גם לעיצוב החולצות של הקבוצה.

נסיעה טובה,
זאב.

4 תגובות: