יום שבת, 10 באוקטובר 2015

האבנים הגדולות



סיפור ששמעתי לפני מספר שנים, ואולי אמצא יום אחד את מקורו.


יום אחד, הוזמן מרצה קשיש לבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב, לשאת הרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה היתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום עיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר".

בעומדו בפני קבוצת האליטות שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: ״אנו עומדים לערוך ניסוי״. ממתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הניח על השולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל.

כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: ״האם המיכל מלא?״, כולם השיבו ״אכן״. 
המרצה המתין מספר שניות ושאל : ״האמנם?״ ואז שוב התכופף והוציא ממתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.

בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: ״האם המיכל מלא? ״עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו, ואחד מהם השיב ״כנראה שלא. ״נכון״ השיב המרצה הזקן. הוא חזר והתכופף, והפעם הוציא ממתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב ובזהירות שפך את החול אל תוך המיכל עד שמילא את החלל שבין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: ״האם המיכל מלא?״הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא״. "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: ״איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?״ בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: ״אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות״.״לא״, השיב המרצה הזקן. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך.״

דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.הזקן התבונן בשומעיו ואמר: ״מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? משהו אחר?״

״מה שחייבים לזכור, הוא שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם.״

בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.

להתראות בדוג׳ו,

זאב.

תגובה 1:

  1. נפלא. משמעות חזקה
    קורא לנו בראש ובראשונה להגדיר את הדברים החשובים שאצל כל אחד הם שונים בסדר.
    ואז קורא לנו להכניס אותם ראשונים
    ובנוסף לא נאבד את הקטנים והקטנטנים.
    יפהפה
    הבהירות היא אם התשובות לרוב הבעיות

    השבמחק