יום חמישי, 12 בנובמבר 2015

פּוּרֶזֶנטוֹ - מתנה

טָנְטוֹ - פגיון יפני

זכרון מקיוטו - סתיו 1993.
הדוֹג׳וֹ של המורה שלי שכן בסמוך למקדש המפורסם טוֹגִ׳י - לא רחוק מביתו של מוּהוֹ סנסיי המורה לציור. מוהו, יפני מוצק בשנות השבעים לחייו, היה צייר סוּמִיאֶה - ציורי דיו מסורתיים. הוא לימד במסירות מרגשת את חברתי, ואפילו התעקש לטרוח וללמד אותה בחדרנו ועוד סירב בתוקף לגבות תשלום. היית צריך לאסוף ממנו מכתב כלשהו בשבילה, לכן בבוקר סתוי אחד הגעתי אליו לפני שיעור האייקידו, כשעל גבי בתיק עור חרב האימונים שלי.

חודשים ספורים לפני כן, קיבלתי את החרב במתנה מהמורה שלי - קוֹיָאמָה סֶנְסֶיי. "פּוּרֶזֶנטוֹ", קוימה סנסי אמר לי בעיניים מאירות והגיש לי אותה בשתי ידיו. כשנה לפני כן, קויאמה סנסיי הביא את החרב הזו אל הדוג׳ו ואמר לי שאני יכול להתאמן איתה.פתאום הוא החליט להעניק לי אותה במתנה בהסבירו שכשהוא היה נער ורצה ללמוד את אמנות החרב, הוא עבד, חסך כסף ורכש אותה, ושכעת הוא מבקש שהיא תהיה שלי

האימונים שלי בחרב החלו כשנה לפני כן. לאחר שיעור אייקידו באחד השבועות הראשונים שלי בקיוטו, אחד המתאמנים הוותיקים האהובים עלי - הַמָאגִ׳י סָאן, ניגש אל פינת הדוג׳ו והתיישב מול הראי. בחן רב הוא ביצע סדרת תנעות טקסיות עם החרב שכללו קידה אל החרב שלו. לאחר מכן המשיך והתאמן על צורות שונות של שליפת החרב עם תנועות נלוות והחזרתה אל הנדן. המאג׳י סאן התאמן עם החרב בתנועות שהיפנטו אותי. לא ידעתי עד לאותו רגע שגם כיום עדיין מתאמנים עם חרב אמיתית. האימון השקט, האימון למען עצמו, הענווה בה הוא התאמן, כל אלו נגעו לליבי.

המתאמנים שסיימו זה עתה שיעור אייקידו לא התיחסו כלל אל המאג׳י סאן. חלקם המשיכו להתאמן, אחרים היו עסוקים בקיפול מכנסי ההקאמה השחורים.

אחת המתאמנות הבכירות הסבירה לי שלאמנות זו קוראים איאיידו. שאלתי אותה האם אוכל ללמוד איאיידו, והיא הבטיחה לבדוק זאת. ביציאה מהדוג׳ו, כשהייתי כבר בחוץ בסימטה החשוכה, היא קראה לי לחזור. קויאמה סנסי עמד לידה. ״אתה בר מזל״ היא אמרה. הוא לא מלמד אף אחד חוץ מאשר את המאג׳י סאן. קויאמה סנסי הסכים ללמד גם אותך. אבל הוא רוצה שתדע שזהו סגנון ייחודי כך שאולי כדאי לך לשקול את זה שוב.

ביום שישי, לאחר ששיעור האייקידו הסתיים, המאג׳י סאן ניגש אלי והוביל אותי אל אולם צדדי - דוג´ו מסורתי עם רצפת עץ.

לאחר שלימד אותי את טקס תחילת האימון עם החרב, ולאחר ששלפנו יחד את החרבות השבנו אותן אל הסָאיָה (נדן), החרב שלי החליקה פנימה עד הסוף והשמיעה צליל נקישה. המאג׳י סאן הביט בי בפניו הרכות ואמר לי בנינוחות "עליך להתאמן בדממה".

המילים הללו הפכו זה מכבר לתחושה שאופפת אותי באימונים באייקידו ובאיאיידו.

כך התאמנו ביחד פעמיים בשבוע. כל שיעור ארך כעשר דקות אולי קצת יותר. זה היה מעט, אבל זה היה עולם ומלואו. לפעמים גם קויאמה סנסי לימד מעט. רק לאחר מספר שנים קויאמה סנסיי התחיל ללמד אותי בקביעות באופן אישי לפני כל שיעור אייקידו.


קוֹיָאמָה סנסיי בהדגמת אִיאָיידוֹ במקדש בקיוטו

קויאמה סנסיי לפני חיתוך במבוק במקדש בקיוטו

רגע חיתוך הבמבוק. החתיכה שנותרה נמצאת אצלי בבית עד היום.
אותו בוקר מושלג ומדהים שמור בליבי לתמיד.

כאשר מוּהוֹ הצייר ראה את התיק הארוך שעל גבי, הוא ביקש לדעת מה יש בתוכו. חרב, אמרתי לו וסיפרתי לו בקצרה על אימוניי.

רוצה לראות את החרב שלי? הוא שאל.

הוא נעלם לזמן מה וחזר איתה, מגולגלת וסגורה בבד משי מבריק. בעודו פותח את כפלי המשי, הוא סיפר לי את סיפורו. במלחמת העולם שירתתי כקצין בחיל האויר היפני. הייתי נווט. כל הקצינים חגרו חרב - קָטָאנָה - חרב סָמוּרָאִי - נשמת הסמוראי. החרב שלי היא אוצר המשפחה מזה דורי דורות. חרב משובחת. המשפחה שלי היא נצר לשושלת סמוראים - מעמד הלוחמים.

בסיום המלחמה, כשנודע לי על כניעת קיסר יפן ועל הפצצת הירושימה ונגאסאקי, שברתי את החרב שלי במו ידיי. שנים רבות לאחר מכן, ביקשתי מחרש חרבות כאן בקיוטו שיכין לי מהשברים פגיון. הנה הוא. אתה יכול לאחוז בו.

לא נגעתי בו. עד כדי כך הייתי נפעם.

מוהו ויפן הפכו לישות של שלום.

4 תגובות:

  1. ב״ה
    זאב יקר,
    הסיפור יפה!!!
    כתוב יפה!
    מעביר את התחושות ממש!
    והכי חשוב- אני מקנא!
    :-)

    השבמחק