יום שבת, 7 בנובמבר 2015

תודה על השיעור

ישנם כמה אנשים שלעולם לא אשכח.
לאנשים רבים שפוגשים בדרך יש השפעה על ההתפחות שלנו. אחד מהם הוא זה שהעניק לי את ההשראה לנסוע ליפן. האמון שהוא נתן בי, והדברים שהוא לימד אותי כשהייתי בגיל העֶשְֹרֵה לחיי, מלווים אותי עד היום.
בערב אביבי אחד ברחובות בשנת 1985, יצאתי ביחד עם בועז מאולם האימונים והלכנו הביתה. כעבור כמאתיים מטר הוא פתאום אמר לי "חכה רגע", ורץ במהירות חזרה אל האולם. כאשר שב אלי, הוא אמר לי: "פשוט שכחתי לומר שלום ותודה לירון (למורה) וללחוץ לו את היד."

ידעתי שהוא עשה זאת לא מתוך חובה וגם לא מתוך חשש מכעסו של המורה, אלא באמת מתוך הכרת תודה. מהלב.

מאותו יום ואילך, תמיד הקפדתי להודות למורה באופן אישי לפני שהלכתי הביתה. גם ביפן, אפילו בימים בהם המורה שלנו - קוֹיָאמָה סֶנסֶיי היה עסוק ונתן לתלמידו הבכיר ללמד במקומו, נהגתי לגשת אל משרד הדוג׳ו בסיום השיעור ולהודות לו בקידה. גם בדוג׳ו שלנו ברחובות יש כיום מספר לא מבוטל של תלמידים שלעולם לא ילכו הביתה מבלי להיפרד כיאות ולהודות על השיעור.

בשנת 1985 הייתי בן 17 והתאמנתי אצל ירון בכל ערב. זו היתה השנה השניה שלי באימונים ואז כבר ידעתי שזהו עולמי. מי שהכיר את ירון באותה תקופה זוכר בוודאי את הכריזמה האדירה ואת האהבה שלו להוראה ולאימון. היינו קבוצה די גדולה של מתאמנים ׳אדוקים׳. בועז היה אז בחגורה חומה, והיה בו כשרון טבעי להתאמן כאילו אמנות לחימה כאילו היתה בדי אן איי שלו. על אף מיומנותו והבנתו, הוא לעולם התנשא והנוכחות שלו תמיד הפיחה רוח חיים בדוג׳ו כולו. כאשר הוא הגיע לאימון (והוא נהג להגיע לעיתים באופניים מרמת-גן לרחובות), כולנו היינו זכינו בזכותו באנרגיה ובשמחת אימון.

בועז ואני היינו חברים טובים, וירון אהב אותו אהבת נפש. בועז דיבר המון על יפן ועל כך שלאחר שיקבל חגורה שחורה הוא יסע לשם. היתה לו הבנה אינטואיטיבית של הדברים ויכולת לראות בבהירות ולהבין סיפורי זן קשים כאגוז כמו גם את נפשם של אנשים.

בועז באמת קיבל בשנת 1988 חגורה שחורה ונסע ליפן ללמוד שם אייקידו וקֶנְדוֹ. הוא נמצא שם עד היום עם משפחתו שהקים שם.

בתמונה המצורפת אפשר לראות את בועז יושב מימין למטה. בנוסף לכך, בתמונה ה"היסטורית" רואים למעלה במרכז את אִימִי ליכטנפלד - מייסד הקרב מגע. לצידו בחגורה שחורה ירון ליכטנשטיין - תלמידו של אימי והמורה שלי באותה תקופה, וכן שאר קבוצת המבוגרים של בּוּקָאן - בית ספרו של ירון.

ה״ילד״ שיושב שם באמצע ומביט הצידה הוא אני. זה היה לפני שלושים שנה. באותה שורה יושבים חבריי הטובים: לימיני יושבת גילה המקסימה, ולשמאלי לפי הסדר יושבים נועם נודלמן (שהבן שלו לומד אצלנו אייקידו כיום), מיקי (חברי הטוב) וערן ניר (שמתאמן בדוג׳ו שלנו - דאן 3)...

תודה לנועם נודלמן על התמונה.


3 תגובות:

  1. כמאמר חז״ל: ״דרך ארץ קדמה לתורה״.
    נועם נודלמן

    השבמחק
  2. כמאמר חז״ל: דרך ארץ קדמה לתורה.

    נועם נודלמן

    השבמחק
  3. כתיבה, נאה ומעוררת. תודה!

    השבמחק