יום שני, 4 באפריל 2016

הבריחה

בשנת 1976, כאשר הייתי ילד בן שמונה בערך, היה לי חבר טוב בשם יובל שגר במרחק שני בתים מהבית שלנו. אחיו הגדול החל ל​למוד ג׳ודו​. אני זוכר שראיתי אותו לבוש במד​י ג׳ודו, משתעשע על הדשא בחצר שלו עם אחיו או עם חברים​. ​זמן קצר לאחר מכן, מבלי לשאול אותי יותר מדי שאלות, אמא שלי לקחה אותי אל אולם​ הג׳ודו העירוני. קיבלתי בגד אימונים לבן והתחלתי להתאמן. באותם ימים, רחובות היתה עיר שקטה יותר ובטוחה, ונהגתי ללכת ​לג׳ודו ​ברגל בעצמי מרחק של כחצי שעה ​בצעדי ילד.

די נהנתי מהאימונים. האוירה היתה נהדרת, המדריך היה נחמד מאוד, והילדים לא ניצלו את היותי קטן קומה וחלש מרובם. לאחר כחצי שנה, המדריך הודיע לנו חגיגית שבקרוב י​תקיים​ מבחן לחגורה צהובה, ושאנחנו נצטרך לזכור בעל פה את השמות היפניים של הטכניקות, ולבצע אותן לפי הוראה שלו.

השיעור הבא הגיע, ובמקום ללכת לחוג, צעדתי לי אל גבעות הכורכר הגבוהות, שם שיחקתי לי לבד והעברתי את הזמן. כך המשכתי לעשות גם בשבועות הבאים, עד שלבסוף אזרתי אומץ ו... לא​, לא​ חזרתי אל החוג​,​ אלא הודעתי לאימי שאני מעוניין להפסיק. שמרתי את בגד האימונים​ מתוך מחשבה שאולי יום אחד יהיה לי ילד שיעשה בו שימוש. לשמחתי זה התגשם, אם כי, הוא התאמן בסופו של דבר בחליפה יפנית טובה ולא בבגד הישן והמתפורר.


כאשר מלאו לי ​שש-עשרה,​ בשנת 1984 חזרתי בייתר שאת להתאמן באמנויות לחימה... ומאז ועד היום, כמעט בכל ערב, אני שמח לקוד קידה בכניסה אל​ הדוֹג׳וֹ, ולהתאמן או ללמד. ​כאשר מגיעה "עונת המבחנים"​ אל הדוג׳ו ​שלנו, אני נזכר בבריחה הגדולה שלי מחו​ג הג׳ודו. נזכר ​ומסביר לעצמי ולחברי ​הדוג׳ו את המשמעות של המבחנים באייקידו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה