יום רביעי, 12 באוקטובר 2016

המורה, התלמיד וזריחת השמש



נכתב במקור בשנת 2003

טַקָאשִׁי סאן (אביה של אשתי) משכים קום, ולפני זריחת השמש, הוא יוצא מדי בוקר אל ההרים לצעידה בת מספר קילומטרים. תוך דקות עובר את חורשת הבמבוק, פונה במעלה הנחל, יוצא משכונת מגוריו ששוכנת בשולי העיר קיוטו, ומעפיל אל עבר פסגת ההר הירוק.

החקלאים שמתגוררים במעלה ההר כבר עובדים בשדות המטופחים ובין העצים. האור הולך ומתחזק. האויר נקי, והשקט ממלא את רוחו והקרירות נעימה על פניו החמים. בדרכו חזרה, השמיים כבר מוארים והעיר כולה פרושה לרגליו. בעודו צועד במהירות הוא חש בקרני השמש הראשונות שמלטפות את פניו. בכל בוקר, ברגע זה ממש, הוא מצמיד את כפות ידיו זו לזו, ומודה ממעמקי ליבו לשמש שזורחת.

רבים נוהגים כך ביפן ובארצות נוספות במזרח; המשכימים קום, בראותם את השמש זורחת, מודים לה על אורה ועל החיים שהיא נתנה לנו.

השמש תזרח גם מבלי שנודה לה על כך.
מדוע אם כן מודים לשמש?
התשובה היא מובנת מאליה, אם נחשוב על כך.

המערבי, במקרים רבים, בראותו את השמש בזריחתה יחשוב בוודאי :׳או ! כמה יפה׳, ואולי יגיד: ׳מזל שהשכמתי וראיתי את הזריחה׳. תגובות שכאלה, מקורן באני שלו, באגו שלו.
תגובתו של היפני לעומת זאת היא הכרת תודה, משמע ביטול האני לעומת כוחות הטבע האדירים.

קרני השמש מתפזרות באופן שווה גם אלמלא היינו קיימים כאן על כוכב הלכת ארץ.

מה לטקאשי משכים הקום ולנו המתאמנים באייקידו ובאמנויות?

ביפן ובוודאי גם כאן, כאשר אדם מקבל דבר מה, הוא אסיר תודה. הבעת תודתו באה עוד לפני שעמד על טיבו של מה שקיבל. זהו גם היחס של התלמיד אל מורהו.

המורה בדומה לשמש, מרעיף את תורתו באופן שווה על כל תלמידיו.
כשהתאמנתי ביפן באייקידו, שמתי לב שתלמידים מקפידים להתקשר אל המורה או להשאיר לו הודעה במקרה של העדרות מהאימון. תלמידים שהתכוונו לצאת לחופשה ארוכה או להפסיק כליל את אימוניהם, תמיד באו והודיעו למורה על כוונתם. היו שבאימון האחרון איתנו הביאו עוגיות או תבשיל כלשהו כמתנת פרידה. תלמידים שחזרו לאחר היעדרות ממושכת נהגו אף הם לחגוג באותה צורה.

כשתלמיד לא מגיע תקופת מה לאימונים אני לא מתקשר אליו כדי שלא להביכו וגם כדי להימנע מיצירת רושם מוטעה כאילו אני מנסה לשדל אותו לחזור אל הדוג׳ו. קורה שתלמידים נעדרים  משיעור מבלי לידע את המורה, ואף מבלי להתנצל על כך לאחר שחזרו. תלמידים שהתאמנו חודשים רבים ׳נעלמים׳ מבלי להודות למורה ומבלי להפרד מהקבוצה... לשמחתי, הרוב המוחלט של המתאמנים אצלנו נוהגים בדיוק כפי שנהוג ביפן.

ישנם מורים שפשוט משלימים עם תופעה זו, בין אם בשל העובדה שאין הם מכירים צורת התנהגות אחרת, ובין אם הם פשוט מבינים שאין כוונתו של התלמיד רעה, ושהוא פשוט אינו מודע למעשיו. השיעור יתקיים גם אם תלמיד זה או אחר לא יופיע. המורה אמנם מלמד קבוצה, אך הוא מתייחס, דואג, ושואף ליצור אמן מכל אחד ואחד מתלמידיו. זו אומנותו של המורה.

אל לו למורה לרדוף אחר כבודו, ואל לו להשליט שררה, אך רצוי שכל תלמיד ייוודע אל הגישה  שהביאה את היפנים לרמה כה גבוהה בכל אמנויותיהם.

ללמד את התלמידים כיצד ללמוד - זו לדעתי חובתו הראשונה של המורה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה