יום שני, 19 בדצמבר 2016

אדיבות ללא תנאי

באחד הביקורים של שִׁימָמוֹטוֹ סֶנְסֶיי בישראל, התלוו אליו תלמידיו מיפן. לאחר מספר ימים של אייקידו נפלא, הצעתי להם עזרה עם כביסה של בגדי האימון שלהם. אחד התלמידים שלו, בחור צעיר, הגיש לי צרור של בגדי אייקידו מקומטים כדי שאקח אותם הביתה לכבס וליבש. שיממוטו סנסיי נטל את הצרור מידיו, הניחו על הרצפה, קיפל בצורה מסודרת את כל הבגדים ואמר לו בעדינות ובחיוך, ״לאמא שלך אתה אולי יכול לתת ערימה מקומטת של בגדים לכביסה. למורה שמארח אותנו ושמואיל לסייע ולכבס, אתה צריך לתת את הבגדים כשהם מסודרים ומקופלים״.
כך, באדיבות, עם הומור, ובפעולה ללא משוא פנים, שיממוטו סנסיי העניק לתלמידו שיעור בענווה.



בין אם התירגול הוא איטי, ובין אם הוא מהיר ועצמתי, שורה על הדוג׳ו אוירה, שמאפיין חשוב שלה הוא אדיבות. אדיבות היא התגלמותה של ענווה. במבע פנים אדיב, מנח גוף אדיב, מילה אדיבה, הענווה הכנה שבלב שלנו מקבלת צורה ממשית ומוחשית. לב אדיב נראה כלפי חוץ בפנים אדיבות, בפעולה אדיבה, ויוצר סביבה אדיבה, שבתורה, מעניקה לנו תחושת אדיבות.

אדיבות היא נדיבות הלב.

מתנות וכסף משמחים את המקבל, אך אדיבות לעומת זאת, לא מרחיבה את הארנק וגם לא מגדילה את הרכוש שלנו. לעומת זאת, היא מרחיבה את הלב ומגדילה את האמון שלנו באנושיות ובדאגה זה לזה. האין אלה אוצרות גדולים יותר מכל?

טֵנְזִין גְיָאטְסוֹ, הדָלָאִי לָאמָה הארבעה-עשר והנוכחי, נוהג לומר: ״הדת שלי פשוטה. אין לי צורך במקדש או בפילוסופיה מסובכת. ליבי ותודעתי הם היכל הקדושה שלי, והפילוסופיה שלי היא אדיבות״.



בזמן תירגול אייקידו, נהוג לשים לב שלא ״לפלוש״ אל האיזור בו האנשים שלצידנו מתאמנים. אם תוך כדי תרגול, אני פוגע או אפילו נוגע קלות בטעות במתאמנים שלידי, אני נוהג לומר סליחה ולהמשיך בתירגול. כך גם כאשר כמעט פוגעים או כש״פולשים״ בטעות אל ה״טריטוריה״ שלהם. האדיבות באייקידו היא כלפי השותף שלנו לאימון, אל השכנים, ואפילו אל הציוד והמקום שמאפשרים לנו ללמוד.

הערך של תירגול אדיבות בדוג׳ו יכול להיות בעל חשיבות משמעותית, רק כאשר היא שלנו מתרחבת אל מחוץ לדוג׳ו, בזמן נהיגה, בעבודה, עם המשפחה והחברים, וכמובן עם אנשים זרים, מבלי לצפות לתמורה. אני מרגיש שתירגול האדיבות שלי מקבל משמעות, כאשר למשל בזמן נהיגה, אני עוצר להולכי רגל שבכוונתם לחצות את הכביש, מבלי שיפריע לי שהם לא מביעים רגש של תודה. או כשאני מחזיק את הדלת פתוחה במקום ציבורי, מבלי להעלב מכך שהאנשים שלמענם עשיתי זאת, פשוט נכנסו בראש זקוף ובהתעלמות ממני ללא שום מילת תודה.



אני בטוח, שגם בתקופת העבדות, היו אנשים שליבם היה רחב דיו כדי לפחות לומר תודה למשרת או לעבד.

המוּדעוּת והציפייה שלי לתמורה ולהבעת רגש תודה מצד הזולת, מלמדות אותי שהאדיבות שלי עדיין לא נקיה דיה מהתשוקה להשביע את רצון האגו, ושנדרש לי עוד אימון רב. הדוג׳ו עבורי, הוא בית המלאכה, הוא סדנת האומן, והמקום האידיאלי לתירגול אדיבות שכזו.

אנסה להתאמן על זה גם היום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה