יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

מורה

בגיל שש-עשרה נוכחתי בחשיבות הימצאותו של מורה בחיי. בנוסף לערך הלימוד מבעלי נסיון, קיים גם הצורך הקהילתי והשורשי בדמויות מנחות כמו שָׁמָאנִית, ראש כפר, זקני מדורת השבט ודומיהם.

ברחבי המבט שלי על שלושים ושלוש השנים שלי תחת מורות ומורים יש לא מעט דמויות, ולכולן נתונה תודתי:

מורה דרך
מורה מציאוּת
מורה תוכחה
מורה בדיחוּת
מורה חָכְמָה
מורה שטועה
מורה שכושל
מורה חלומותי בעיני רוחי
המורה שאני רוצה להיות
והמורה שהשליך אותי לעֲזָאזֵל - שגם בו יש שיעור לחיים - בעֲזָאזֵל הנפשי.
מורה שקיבל
שנפטר - ושעימו עודני משוחח בליבי -
שהותיר שיעור לא פתור
לא ברור
וניעוּר - שהוא תמיד חומר טוב לשיעור - על היצמדות.
המורה היום בן שמונים, וארעיות הימצאותנו בעולם היא התמריץ הגדול לפקוח אזניים ועיניים ולב, ולקלוט ככל האפשר, ולחשוב ולהפיק, ולשתף אותו ללא מבוכה וללא עכבות.
ולספר, ולהציע: לְסַגֵּל לב עָנָו ולגלות סגולותיו
של ראש מורכן בקידה,
הקשבה ארוכה, הרבה מעבר לנקודה.


הציור הוא מעשה מכחולו של נזיר הזן נָנְטֶמְבּוֹ. מצוייר בו מקל ההליכה שלו, שסייע לו במסעותיו לעליה לרגל בין מקדשים, וגם היה אֵימָת תלמידיו אף שזכו תחת חבטתו להארה ולגילויים מרחיקי לכת.
בקליגרפיה שמשני צידי המקל הוא כתב:
״חבטה ממקל נָנְטֶמְבּוֹ אם תדבר
חבטה ממקל נָנְטֶמְבּוֹ אם לא תדבר״

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה